בין ברכת הילדים לקללתם

במציאות הישראלית הנוכחית, בשלהי שנת 2011, כאשר המחאה החברתית, אשר לצערנו לא ניכרה בה נוכחות משמעותית מורגשת מספיק של הציונות הדתית בכלל ושל הציבור החרדי בפרט, טופחת על פני כולנו ומעידה על מצוקות קיומיות הולכות ומחריפות, אי-אפשר עוד להסתפק בקביעה האנושית "ילדים זה ברכה". מי שדוגלים בתפיסה זו אינם פטורים מההכרח להעניק לילדיהם הרבים תנאי חיים הוגנים, מכובדים, שיאפשרו להם לגדול ולהתפתח היטב מבחינה גופנית ונפשית. עם סיסמאות איש אינו הולך למכולת, לכל היותר הוא נכנס למגה לקנות ביצי הפתעה.

פגשתי אותו במגה, בין החלב לביצים. בידיו שקית גדולה ובה ממתקים. גבר בשנות השלושים לחייו, חוזר בתשובה. אנחנו מכירים מזה שנים. יש לו שישה ילדים - ברוך השם, שיהיו בריאים - והוא בא לרכוש עבורם ופלים וביצי הפתעה. עמדנו ושוחחנו על הא ועל דת. הוא התפלא שאני מתפלא, כאשר השיב לשאלתי ("כמה ילדים יש לך?") ואמר בטבעיות ובפשטות - "ששה". בעודי משתאה הוא הוסיף, כמנמק, "ילדים זה ברכה". הוספתי לשאול כמה ילדים נוספים הוא מתכנן. הוא לא מתכנן. אלוהים קובע. אין מלבדו. אין בלתו. "כמה שיותר יותר טוב. ילדים זה ברכה", אמר.

מעולם, מעודי, לא חשבתי שילדים אינם ברכה. אבל מאז ומתמיד סברתי, כי נכון וראוי לתכנן את מספרם באופן שיאפשר לגדל אותם בכבוד, ברווחה, בתנאי מחיה הוגנים; לספק את צרכיהם, למלא את מחסורם, להניח להם ליהנות מחיוכם של החיים. כדי שחייהם לא יהיו מקוללים.

ילודה לא מתוכננת, לא מושכלת, לא מידתית, הנובעת מתפיסה עקרונית, אנושית במהותה, לפיה "ילדים זה ברכה", גורמת להיוולדם של ילדים רבים במקומותינו, אשר אין יד הוריהם משגת להעניק להם את כל השפע הקיומי שהם זכאים וראויים ליהנות ממנו, לרבות - וקל וחומר - מהצרכים הבסיסיים ביותר. ילדים מבורכים על-ידי הוריהם שנולדים לעולם שבו הם אינם זוכים לקבל את כל מה שחשוב וחיוני לצמיחתם כבני אדם נורמטיביים עלולים להיהפך לילדים מקוללים בקללת המחסור, העוני, החסך והסבל, העלולים לקלוע אותם למצוקה קיומית מתמשכת, הולכת ומחריפה, החל ילדותם וכלה בזקנתם.

"ילדים זה ברכה" - האומנם?

כמו הגבר החוזר בתשובה, גם אני - חילוני אדוק ומובהק - חש וחושב, שילדים זה ברכה; אבל בניגוד לו, אני לא חושב שסביר והגיוני לא לקשור בין מספר הילדים שמביאים לעולם ובין היכולת לכלכל אותם ולמלא את צרכיהם ומחסורם. כמוהו, גם לבי נמס נוכח צחוקו של תינוק, שהרי אין לב שייוותר קפוא לצחוק של תינוק, אבל בניגוד לו אני לא חושב שהפרנסה בידי שמים וש"מזונותיו של אדם קצובים לו מתשרי עד תשרי" ללא קשר למעשיו.

התפילה לאלוהים בכלל והתפילה לפרנסה טובה אינה מחייבת את נשוא התפילה, אבל היא ודאי באחריות המתפלל. החוזר בתשובה שמשתכר (לכל היותר) שכר מינימום - אשתו, עקרת בית, צופייה הליכות ביתה - לא מסוגל לפרנס בסכום הזה שבע נפשות. אין מצב.

אי-אפשר לאסור בחוק, וטוב שכך, להביא ילדים ללא הגבלה. לא ניתן, וטוב שכך, לקצוב את מכסתם. לא נכון גם לתקן תקנה על אודות מספר הילדים הרצוי. ספק אם ניתן לחנך, ודאי לא להטיף, לקשור בין מספר הילדים ובין האפשרויות והיכולת - או העדרם - לפרנס את המשפחה מרובת הילדים, המבורכת בהם.

אבל אולי אפשר, ואני מציע זאת בכל הכבוד הראוי ובכל הזהירות המתחייבת מרגישות הנושא, ליצור מסגרות, שבהן יינתנו שיעורים לכלכלה נכונה של משקי בית של מי שתורתם-אומנותם, קל וחומר למשפחות מרובות (ברוכות?) ילדים. לא מדובר בשיעורי תורה. אל בשיעורי הלכה. מדובר בשיעורים לחיים. שיעורים על צרכנות נבונה. שיעורים על ויתורים, כגון הוויתור המתחייב ממי שרוצים להביא מספר רב של ילדים מבלי לשנות דבר באורחות חייהם בכלל ומבלי לצאת לעבודה או לקבל על עצמם עבודה נוספת כדי לאפשר את קיום משפחתם בכבוד. האם חינוך ולימוד כזה אמור להיעשות על-ידי הרבנים, מורי ההלכה ומקורות הסמכות? ספק. האם חשוב שהוא ייעשה על-ידי מומחים לחינוך לחיי משפחה? ודאי. האם בשיתוף פעולה אלה עם אלה? אולי. הלוואי.

כך או כך, במציאות הישראלית הנוכחית, בשלהי שנת 2011, כאשר המחאה החברתית, אשר לצערנו לא ניכרה בה נוכחות משמעותית מורגשת מספיק של הציונות הדתית בכלל ושל הציבור החרדי בפרט, טופחת על פני כולנו ומעידה על מצוקות קיומיות הולכות ומחריפות, אי-אפשר עוד להסתפק בקביעה האנושית "ילדים זה ברכה". מי שדוגלים בתפיסה זו אינם פטורים מההכרח להעניק לילדיהם הרבים תנאי חיים הוגנים, מכובדים, שיאפשרו להם לגדול ולהתפתח היטב מבחינה גופנית ונפשית. עם סיסמאות איש אינו הולך למכולת, לכל היותר הוא נכנס למגה לקנות ביצי הפתעה.