הצדק יצא לאור – והאמת?

התוצאה הזהה שהושגה בשני בתי המשפט, המחוזי והעליון, היא תוצאה צודקת. בדבר אחד לא יכול להיות ספק כלשהו - משה קצב הוא מנוול אמיתי ואיש מושחת מאד. מקומו בבית הסוהר - ולתקופה רבת שנים. במשך שנים ארוכות מאוד הוא ניצל את מעמדו רב העוצמה ואת משרותיו הציבוריות הרמות לשם סיפוק יצריו המיניים, כל זאת לא רק תוך פגיעה בנשים שהיו כפופות למרותו אלא גם תוך שימוש לרעה במנגנונים ובמשאבים שהועמדו לרשותו על-ידנו, האזרחים משלמי המיסים, לשם מילוי תפקידיו הציבוריים.

במנגנונים ובמשאבים אלה הוא עשה שימוש מושחת לרעה – על חשבוננו - לשם סיפוק תאוותיו המיניות. את עובדות לשכתו הוא בחר - וגם פיטר - לא לפי כישוריהן למלא את תפקידן כעובדות ציבור שמשכורתן משולמת על ידנו כדי שישרתו את הציבור ואת צרכיו, אלא לפי הערכתו את ביצועיהן המיניים ועד כמה יאותו לשכב עימו, מבלי לעורר "מהומות", כדי להמשיך ולהחזיק במשרתן.

התנהגות עבריינית זו נמשכה שנים רבות. די בכך כדי להצדיק שליחתו של קצב לכלא לתקופה ארוכה, זאת אף בהנחה ש"רק" קיים עם א' ממשרד התיירות יחסי מין "בהסכמה" תוך ניצול מעמדו ומרותו עליה, כמי שהייתה נתונה בידו כחומר ביד היוצר והייתה מוכנה לעשות הכל למען משרתה, ולא השתמש בכוח פיסי, או באיום בהפעלת כוח פיסי, כפי שנדרש בשעת ביצוע העבירות לשם הרשעה בביצוע עבירת אינוס. גם בהנחה זו מדובר במעשים נתעבים ומושחתים ביותר, אשר בהצטרפם ליתר המעשים ה"יפים" של מי שהיה נשיאנו והמיט על כולנו - ובייחוד: על כל אלה שבחרו בו - קלון נורא, יאה לו עונש המאסר שנגזר עליו.


העבירות הברורות כבר התיישנו


לפי כל פירוש הוגן של חומר הראיות, ותוך שנותנים לנשיא קצב ליהנות מכל ספק סביר - כפי שמחייבים עקרונות היסוד של דיני העונשין שלנו (ושל כל מדינה מתוקנת) - ניתן היה להרשיע בנקל את קצב בעבירות של קיום יחסי מין בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות, בנסיבות החמורות ביותר. אלא שלפי הוראות החוק הפלילי שלנו, עבירות חמורות אלה נתיישנו עוד בטרם הוגש כתב האישום נגד קצב.

נמצא, שאילו היה בית המשפט העליון קובע כי נותר ספק סביר אם קצב השתמש בכוח פיסי, או איים בהפעלת כוח פיסי, כלפי א' ממשרד התיירות, כפי שנדרש על-פי החוק הפלילי בעת ביצוע העבירות (דרישה שאינה קיימת לפי החוק בנוסחו היום), היה על בית המשפט לזכותו מאשמת האינוס בלא יכולת להרשיעו בעבירות החמורות של קיום יחסי מין בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות, על-אף הנסיבות החמורות מאוד בהן בוצעו העבירות, שכן עבירות אלה התיישנו כאמור. העבירות האחרות שנותרו, ושבהן הורשע הנשיא לשעבר, הן עבירות קלות יותר, שלא הצדיקו יותר מעונש מאסר לתקופה קצרה.


בית המשפט התקשה למצוא ספק


יוצא שאילו זוכה קצב מאשמת האינוס והיה נידון למספר חודשי מאסר, לא היינו מרגישים שנעשה דין צדק. בנסיבות כאלה התקשה מאוד בית המשפט העליון, אם במודע ואם שלא במודע, לקבוע שקיים ספק סביר בשאלה אם הסכימה א' לקיום יחסי המין. דומה שדיני ההתיישנות, שנועדו להקל עם הנאשם, פעלו הפעם נגדו. הסיכוי של קצב להיות מזוכה מאשמות האינוס, מחמת הספק, ומורשע "רק" בעבירות של קיום יחסי מין "בהסכמה" תוך ניצול יחסי מרות, היה ממשי מאוד אלמלא חלה התיישנות על עבירות אלה.

והנה בא קצב וסייע לבית המשפט העליון לעשות דין צדק: הוא הכחיש מכל וכל, גם בעדותו באזהרה מעל דוכן העדים, קיומם של יחסים מיניים או אינטימיים עם א' ממשרד התיירות (ועם כל עובדת אחרת). בכך הוא הקל מאוד על בית המשפט לקבוע שלא קיים ספק סביר שמא הסכימה א' לקיום יחסי המין איתו, ולו בהשפעת יחסי המרות ומחשש למקום עבודתה.

הדברים מזכירים את המעשה הידוע בקדירה ששאל אדם מחברו. משנתבע להשיבה, ענה: ראשית, אני מכחיש ששאלתי את הקדירה - לא היו דברים מעולם; שנית, אם שאלתי - חור היה בקדירה ואין לה ערך; ושלישית, כבר מזמן החזרתי את הקדירה. בשיטתנו האדברסרית, בה מלאכת הבאת הראיות והעלאת הגירסאות העובדתיות מוטלת על הצדדים ולא על בית המשפט, יתקשה בית המשפט לקבוע שהתעורר ספק סביר בשאלת הסכמתה של המתלוננת לקיום יחסי המין, כאשר הנאשם כלל אינו מעיד שהיא הסכימה לכך, אלא טוען טענה שקרית ובלתי אמינה שכלל לא קיים עמה יחסי מין, והגירסה היחידה שהונחה לה תשתית עובדתית היא גירסתה של המתלוננת המעידה כי נאנסה בכוח על-ידי הנאשם.


קצב לא הרהיב עוז


נמצא שדין צדק עשה בית המשפט עם קצב. האם נעשה גם דין אמת - האם ניצחה האמת העובדתית? מסופקני. לטענתו הכוזבת של קצב, שהכחיש קיום יחסים אינטימיים כלשהם עם עובדותיו, לא היה מלכתחילה כל סיכוי להצליח, נוכח מספרן הרב של המתלוננות אשר ללא תיאום מוקדם ביניהן סיפרו סיפורים דומים בדבר מעלליו המיניים של נשיאנו, מעשים שנעשו תוך ניצול מחפיר של מעמדו ומרותו עליהן. מותר גם להניח שפרקליטי הנשיא הסבירו לו עד כמה מסוכנת היא, מבחינה משפטית, הטענה המכחישה כליל את קיומם של יחסים אינטימיים עם עובדותיו, באשר עלולה היא להשמיט את בסיסה של כל טענה להסכמה, אף אילו בפועל הייתה כזאת.

ניתן לשער, כי קצב בחר ליטול על עצמו את הסיכון החמור הזה באשר לא הרהיב עוז בנפשו, מטעמים ציבוריים ומשפחתיים, להודות בקיום היחסים האינטימיים. ועל-אף כל אלה, קשה להתעלם מהפירכות הכל כך מרובות בעדותה של א' ("מכתב האהבה" שכתבה לנשיא לאחר מעשה, עלייתה לחדרו במלון לאחר שלגירסתה כבר נאנסה על-ידו קודם לכן בדירתה, רצונה וניסיונותיה להמשיך בעבודתה עימו גם לאחר מעשי האינוס, ההתפתחות הקיצונית שחלה בגירסאותיה בדבר מעשי האינוס, התכחשותה לעובדות שאין ספק באמיתותן, ועוד ועוד כיוצא באלה). האמנם לא נותר ספק סביר שמא הייתה הסכמה מצד א', ולו הסכמה בהשפעת יחסי המרות, מתוך מיאוס ורצון לשמר את משרתה, בה כל כך חפצה?

קראתי בעיון את פסק דינו הבהיר, המפורט והממצה של בית המשפט העליון. הוא לא הסתפק בקביעה שאינו מתערב בממצאי המהימנות של בית המשפט המחוזי, אלא נכנס גם בעצמו לפרטי פרטים ולא נותרה אבן שלא הפך. אין פירכה בעדותה של א' שלא מצא לה הסבר. שוכנעתי גם אני מפסיקתו ומנימוקיו, שאכן אפשר שכל ההסברים נכונים ואולי כל תג ואות בעדותה של א' אמת צרופה הם, על-אף כל הפירכות והתמיהות.

אך לא שוכנעתי - ודומני שרבים, רבים מאוד, הקוראים הסבירים שלא ישתכנעו בכך - שנשללה האפשרות האחרת, דהיינו: שלא קיים לפחות ספק סביר שמא הפירכות והתמיהות הן תוצאה של העובדה הפשוטה והמתבקשת לכאורה שהגירסה בדבר שימוש בכוח פיסי מצד הנשיא לשם קיום יחסי המין אינה נכונה.


משמעותו האמיתית של הספק הסביר


וכאן מגיעים אנו לשאלה העקרונית בדבר משמעותו האמיתית של הספק הסביר במשפט הפלילי והיחס בינו ובין קביעת המהימנות. כל פרקליט שנתנסה במשפט הפלילי יודע ש"הספק הסביר" הנדרש לשם זיכויו של הנאשם אינו זהה למה שנחשב בעיני הבריות לספק סביר. לאמור: נאשמים רבים מורשעים בדין למרות שאנשים מן היישוב - לרבות מושבעים בשיטות משפט בהן נהוג חבר מושבעים - יסברו כי חומר הראיות מעורר ספק סביר. אולי זוהי הסיבה לכך שמפעם לפעם מתברר בעליל, לעתים על יסוד ראיות מדעיות שלא ניתן לפקפק באמיתותן (כגון בדיקות דנ"א), שאנשים חפים מפשע הורשעו וישבו בכלא שנים רבות על לא עוול בכפם.

כל עוד מדובר בראיות נסיבתיות, גוברת יותר נטייתו של בית המשפט למצוא ספק סביר, תוך הפעלת מבחני ההיגיון והשכל הישר. לפי מבחנים אלה יקבע בית המשפט אם אכן המסקנה המרשיעה היא המסקנה היחידה המתבקשת מהראיות הנסיבתיות, או שמא אפשר להסיק מהן גם מסקנה אחרת, מזכה, אפילו אם היא פחות סבירה, שגם אז יזוכה הנאשם. אך כיצד נוהגים בתי המשפט כאשר בראיות ישירות ולא נסיבתיות בלבד עסקינן, כגון בעדותם של עדים המעידים על אירוע שחוו או חזו? כאן על בית המשפט לקבוע תחילה את מהימנותן של העדויות.

ממשפט קצב למדנו, ולא בפעם הראשונה, שעיקרון "הספק הסביר" מצטמק ומצטמצם ביותר, אם לא נעלם כליל, שעה שמדובר במהימנות העדויות. בתי המשפט נוטים לייחס לעצמם כוח טמיר ונעלה, שבמציאות אינו קיים, לקבוע מהימנותם של עדים לפי התרשמותם מהם. הממצאים העובדתיים הנקבעים לפי עדות, מפוקפקת ככל שתהא, אשר בית המשפט קבע כי אמינה היא, נחשבים אמת לאמיתה, הנקייה מכל ספק סביר ואשר די בה להרשיע את הנאשם. רק במקרים נדירים יעז השופט לומר: "עד פלוני עשה עלי רושם מהימן, אולם יש בעדותו פירכות; יש בידי לתרץ את הפירכות ולישבן, אך למרות זאת נותר ספק סביר שמא הסברן האמיתי של הפירכות הוא בכך שעדותו, הנראית לי מהימנה, אינה נכונה; ובשל ספק סביר זה לא אסמוך על עדותו ואזכה את הנאשם".


חוסר ענווה, שלא לומר התנשאות


בדרך כלל מסרבים בתי המשפט להודות בחוסר יכולתם לקבוע מי מן העדים דובר אמת ומי אינו מהימן. וכך קרה גם במשפטו של קצב לעניין קביעת מהימנותה של א', על-אף עוצמתן יוצאת הדופן של הפירכות שנתגלו בעדותה. אכן, יש מידה לא מבוטלת של חוסר ענווה, שלא לומר התנשאות, בגישת בתי המשפט, המייחסת לעצמם יכולת העולה במידה ניכרת על יכולתם האמיתית.

יש לזכור תמיד, כי הכלל בדבר "הספק הסביר" נועד למנוע הרשעות שגויות, תוך קבלת העיקרון החשוב שמוטב כי עשרה אשמים יזוכו מחמת הספק, מאשר זכאי אחד יורשע על לא עוול בכפו. מבחינה זו לא צריך להיות כל הבדל בין ספק הנובע מאפשרות של קיום מסקנה אחרת מן הראיות שאינן שנויות במחלוקת (כגון ראיות נסיבתיות מוצקות), ובין ספק הנובע מפירכות משמעותיות בעדותו של עד שבית המשפט מתרשם לחיוב ממהימנות עדותו.

סוף דבר הכל נשמע: דין צדק עשו בתי המשפט למשה קצב ולציבור כולו. האם גם האמת ניצחה? הדבר פחות בטוח. מבחינה אחרונה זו ניתן להבין את תיסכולו של עו"ד אביגדור פלדמן, סניגורו של הנשיא, שפתח "פה גדול" על בית המשפט העליון. שאלה אחרת היא מה עדיף: דין אמת או דין צדק? האם תכלית ההליך השיפוטי היא לברר את האמת כמטרה בפני עצמה, או רק כאמצעי למתן פסק דין צודק, והרי יש שניתן להגיע לפסק דין צודק גם מבלי שנתבררה האמת העובדתית לאמיתה? חזקה על עו"ד פלדמן שהוא יודע היטב כי דין צדק נעשה כאן, גם אם לא בטוח שניצחה האמת - ומן הסתם תרכך ידיעה זו את תיסכולו.