בכל יום ראשון, הם נוהרים לשדה התעופה בן-גוריון, גברים, בגילאים 30 עד 50 , קורי שינה בעיניהם, מזוודות אישיות קטנות, שקית סנדויצ'ים מהבית, גברים בגפם, הם מיודעים זה לזה, שיחתם שיחת רעים, קולחת. בקוד הפנימי שלהם, הם מכנים את עצמם: "ויאטנאמים|"
אלפי ישראלים, שעסקיהם בארץ חוסלו, עקב המצב הביטחוני, כלכלי, העדיפו לפתוח עסק באירופה ולפרנס בכבוד את משפחתם שנשארה בארץ, אין הם רוצים לחוות חיי חרפה ואבטלה בארץ הקודש.
רובם, עצמאים קטנים. האחד פתח מינימרקט בווארשה, אחר מנהל חנות רהיטים משגשגת בפראג, שלישי רופא שינים בוינה. ובל נשכח את יעקב הגרוזיני שמנהל שוק באסטות בעיבורה של בודאפשט.
רובם ככולם, יוצאים ביום ראשון, וחוזרים לארץ ביום חמישי בערב, למשפחה ולילדים.
שישי שבת בארץ, וחזרה ביום ראשון.
הם מעדיפים את השווקים המתעוררים של ערי הבירה שבמזרח אירופה, העיסוקים שונים ומגוונים. יזמות, קבלנות, תעשיה, מסחר, סיטונאות, תווך. מסחר זעיר. המיסוי הנמוך עד 25%. 19% מהווה מבחינתם גן עדן לעסקים.
הם נטחנו במשך שנים במשק הישראלי הבלתי הגיוני, בין פקידי מס אטומים, מוסר תשלומים ממשלתי עלוב, סגרים שמנעו מהם פועלים פלשתינים, משטרת הגירה שמתעמרת בפועלים שהובאו כתחליף לפלשתינים, בין ביורוקרטיה ישראלית מטומטמת לבין הסתדרות עובדים המשביתה את המשק כל יום שני וחמישי, בוגרי הכלכלה הישראלית הם בעלי כושר שרידות גבוה.
"אני כמו שועל בלול תרנגולות" סח לי יהודה, קבלן בנין פתח תקוואי חרדי, שבונה כיום 80 יחידות דיור בדברצן שבהונגריה. ועדת בנין העיר העירונית מפרגנות, ומתייחסות אלי כמו נסיך, ראש העיר, חבר, תענוג לעבוד איתם.
מי שהתרגל לראות אותם, ביום ראשון בערב, מסתערים על הסחורה כמו חיות, ומרוקנים מדף אחרי מדף, מבין מה אנחנו עושים כאן, אומר בעל חנויות מותגים בווארשה.
אני כבר לא יכול לחזור אחורה (ומתכוון לישראל ), אומר אריק, יזם הבונה 750 יחידות דיור במרכז וארשה, דירות שכולם נמכרו כמו לחמניות טריות עוד לפני שהושלמו עבודות הביסוס.
השוק הישראלי היגע, עם אחוזי המיסוי הפנטסטיים, הביורוקרטיה, הכבדות של המוסדות, לא יודע לשמור על היזמים הקטנים, המעמד הבינוני, העמלנים החרוצים שבלעדיהם לא תיתכן צמיחה, נוהרים לאירופה בעקבות אילי ההיי-טק שאבדו לנו אי שם בארצות הברית.
אין היום תעשיינים שפותחים בישראל מפעלים, יצרן חלונות אלומיניום שפותח מפעל הרכבה במזרח גרמניה נהנה ממעמד מועדף, מפטור ממיסים לחמש שנים, החזר במזומן על 75% מההשקעה, שוק של 150 מיליון לקוחות פוטנציאלים. מי יסתכן ויפתח מפעל דומה בארץ חמדת אבות.
קבוצת איכות, של יזמים מעולים, פשוט ברחה מכאן, כל עוד נפשה בה. משפחותיהם עדיין כאן, אולם נראה כי לא לאורך זמן, תוך מספר שנים, יתבססו מושבות של ישראלים במזרח אירופה, על נשיהם וטפם בדיוק כמו הישראלים על גדות ההדסון בניו-יורק והוואלי של לוס אנג'לס.
והמיסוי החדש, שעליכם לשלם כישראלים המתפרנסים בחו"ל? "שרק ינסו, אנחנו לא פריאירים שלהם. מה יעשו? ישלחו חוליות מעקלים לווארשה? פקידי מס לבוקרסט?" אומר ע', תעשיין שימורים מרומניה.
"ברגע שיתחילו להרים את האף ניקח את המשפחות ונעוף מישראל כמו טיל", אומר ס', בעל מוסך מרצדס מרכזי בבלגראד.
"הויטנאמים", תופעה רעה מבחינתו של המשק הישראלי, על קברניטי המשק, לתת ליבם להגירה הכלכלית הזו, המתרחבת בצעדי ענק, ומאיימת להשאיר בארץ את הנסמכים על השוק בציבורי והממשלתי בלבד. יש ליצור אקלים ידידותי להשקעות, למנוע בריחת מעמד בינוני על אמצעיו הכספיים מכאן לאירופה, זה הון שלא יחזור. מוטב יתנו על כך את הדעת, לפני שיוותר המשק עם מפרנסים שרובם נסמכים על הממשלה והרשויות.
