|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
כיאות למנהיג פועלי, הדואג לרווחת העם - מימון הסדרי הפרישה של בורג מהכנסת עלול להצטבר לכדי מאות אלפי שקלים
|
בפוליטיקה החדשה של ישראל בולט דור חדש של מנהיגים, שאברהם בורג מייצגו. עכשיו הוא עזב, והלך לעשות לביתו. כאילו קודם לכן לא דאג היטב לטובות הנאתו.
אברהם בורג מאפיין את הפוליטיקאים החדשים. הם יקירי התקשורת, חדי לשון, יפי בלורית, לחייהם צחות כאפרסק בשל והם מצטלמים היטב. הפוליטיקאים החדשים אינם צריכים להידחק אל המצלמות (כמו ה"קופים", הגודשים כל צילום ברשות הרבים בארץ), אלא המצלמות נדחקות לצלמם, ולשמוע כל בדל רעיון - אפילו שאינו אפוי - מפיהם על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן.
אברהם בורג נכנס לפוליטיקה בהיותו כבן שלושים, ובעשרים שנה עשה מרחק ארוך בפוליטיקה הישראלית. הוא היה יו"ר הסוכנות היהודית וגם יו"ר הכנסת. בשתי המשרות צבר זכויות פרישה והרבה קטעי עיתונות מביכים, שהיו לו לרועץ כאשר התמודד על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה.
בתוך שובך היונים המאבדות את המצפן, של מה שנותר ממפלגת העבודה, התבלט אברהם בורג כפוליטיקאי משופשף (האם זה גנטי?), שהיה סמן שמאלי במפלגתו. הוא ידע להפוך את הכיפה שעל ראשו לנכס אלקטורלי, וקידם בחדווה כל הזיה שמאלנית - מאוסלו ואילך. אך זה לא הספיק לו כדי להיות שר, וכאמור לא נבחר ליו"ר "העבודה". בורג התנגד לכניסת מפלגתו לממשלת האחדות, ונותר חבר כנסת - תפקיד אפור, שלא הצליח להלהיבו, או למלא את כיסיו. הוא הסתפק בפרסום מאמרים נגד המדינה ונגד ממשלתה ברחבי העולם - גם בסיוע חותנו. שלא כאביו, אפילו השכלה לא רכש בורג הצעיר - אך בפוליטיקה הישראלית בתחילת המאה ה-21 בורות אינה מפריעה לאיש להתקדם.
עכשיו הולך בורג לממש את הקשרים שטווה, ולעשות מהם פרנסה גדולה לביתו. בינתיים הוא מנסה לגזוז עד כמה שאפשר את הסוכנות היהודית ואת הכנסת - כדי לקבל טובות הנאה. "חדשות מחלקה ראשונה" מסר ביום חמישי האחרון, כי בורג זכאי, כמו יתר חברי הנהלת הסוכנות היהודית, לקבל לכל החיים: רכב צמוד, לשכה, נהג, מכונית ומזכירה. כעת הוא מבקש מהכנסת מימון לאחזקת שני עוזרים". הידיעה מספרת, כי "בכנסת יש מי שמתנגדים לסידור זה". נטען, כי במקור נועד החוק לממן יושבי-ראש כנסת, הפורשים לגמלאות, לעסוק בפניות הציבור, בכתיבת זיכרונות, ספרים וכו'. המימון הזה עלול להצטבר לכדי מאות אלפי שקלים כיוון שהבחור-הגימלאי בקושי בן חמישים. העני הידוע צריך לשכה, העלם המסכן צריך מכונית. הדל זקוק לעוזרים וגו'.
אנחנו נשלם. הידיעה מספרת, כי "בימים אלה שוקדים הצדדים על הכנת טיוטות להסכם".
ודאי, נשלם. למה לא?!
אחר כך, כשתישאלו לגבי השילוב בין הון לשלטון, זכרו את אברהם בורג, שהולך עכשיו לעשות לביתו. פתאום הוא יהיה עזוז וגיבור, ואת כל מה שלא נתן לציבור יקדיש, כמו רבים מקודמיו, למאמציו לקחת מהציבור.
בורג הולך הבייתה, ואני מנסה לבדוק - כמו בשיר המפורסם של חיים חפר על אישיות ידועה בפוליטיקה הישראלית: איך הפשפש עלה למעלה?
וכמו כולם, מול ילדה קטנה בשמלה אדומה ובשתי צמות, אני עומד ללא תשובה.
בורג הולך הבייתה, והפוליטיקה הישראלית אינה ניזוקה כלל. אדרבא.
בורג הולך הבייתה, ואפילו אם יטה הרקולס את הירקון ואת הגעתון לא נוכל לנקות את אורוותינו מהבורגיזם, שאברהם בורג וחבריו הותירו לנו.
|
| תאריך:
|
02/07/2004
|
|
|
עודכן:
|
02/07/2004
|
|
אביתר בן-צדף
|
|
החלטת בג"צ, למרות היותה תקדים משפטי, לא היתה מפתיעה, למי שליווה את הפרוייקט והתעמק בו. ובמיוחד לא הפתיעה את המתנגדים לתוואי, שנבנה על קו של אדמות פרטיות, אך חמור מכך, עלול היה להפוך קבוצה גדולה של בין 30-20 אלף פלשתינים לעקורים או גרים במכלאות בטון.
|
|
|
|
|
בכל יום ראשון, הם נוהרים לשדה התעופה בן-גוריון, גברים, בגילאים 30 עד 50 , קורי שינה בעיניהם, מזוודות אישיות קטנות, שקית סנדויצ'ים מהבית, גברים בגפם, הם מיודעים זה לזה, שיחתם שיחת רעים, קולחת. בקוד הפנימי שלהם, הם מכנים את עצמם: "ויאטנאמים|"
|
|
|
|
|
אומרים שלשקר אין רגליים. ישנם דברים שאינם ניתנים לחלוקה. בג"צ הראה בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים שלשקר אין רגליים, גם לא משפטיות, וכי את ארץ ישראל לא ניתן לחלק, לא צבאית ולא מדינית.
|
|
|
|
|
מעולם לא חיכו כל כך הרבה כוחות אפלים בפינה לנושא משרה ציבורית כפי שחיכו למעידה הראשונה של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז. והנה למרבה הצער היא באה. וכעת נותר רק לקוות כי היא לא תחזור על עצמה.
|
|
|
|
|
ניסה פעם מפקד בכיר בצה"ל להבחין בין מפקדים וקציני מטה ואמר כי "מפקדים תמיד צודקים - אלא אם כן הוכח אחרת, קציני מטה תמיד לא צודקים - אלא אם כן הוכח אחרת". נראה שגם בתי הדין לעבודה בעניינים של סכסוכים בין עובדים להנהלה, כדוגמא, משתמשים [או לפחות השתמשו] בתפיסה זו: "המעסיקים תמיד אשמים אלא אם הוכח אחרת והעובדים תמיד צודקים אלא אם כן הוכח אחרת".
|
|
|
|
|
