השמות שמורים במערכת - המופע

המיצג נפתח בקטע נגינה, ואז הדובר במיצג נראה כותב מכתב אהבה ושם אותו במעטפה. הוא מוסר את המכתב לדוברת בהצגה, ובתום הנגינה מתחיל דו שיח בין הגבר והאישה (בלפור חקק ושושנה ויג).
מקסים היה לראות מופע, כשכל הקהל סביב שולחנות בית הקפה, והמוזיקה מתנגנת ברקע.

במיצג התיאטרלי של הרומן היו שתי דרמות תיאטרליות: הדוברת במיצג בדמותה של שושנה ויג עוזבת בתוך המשחק את הבמה (כחלק מן ההצגה), אך חוזרת בלבוש אחר. ואז מתבררת הפואנטה: במכתב הבא של הדובר בהצגה (שאותו משחק בלפור חקק) הוא מתאר חלום שבו הבובה בחלון הראווה לבושה בדיוק בלבוש השחור שלובשת שושנה ויג, ועם אותה מחרוזת!!! ואז יש דרמה נוספת: באותו חלום המתואר במכתב ברומן, הגבר הכותב מצלם את הבובה. בלפור חקק אכן הוציא מצלמה וצילם את שושנה ויג, בהבזק אור. ועל-פי המכתב: בדיוק כשהיה הבזק התעורר כותב המכתב מן החלום....

סוגת מכתבים זו על כל קשייה סוחפת את הקורא אל נבכי נפשן של הדמויות. המחברים בקריאתם יצרו פיקציה מציאותית הנעה על הגבול שבין הבדיה למציאות. העושר הלשוני, שופע הדימויים יוצר גירוי אינטלקטואלי אצל השומע ונושא אותו אל הסצנות המתרחשות, או אל רגעי הבדידות והגעגוע שבהם הם שרויים. המיצג הזה חושף את הצופה לריבוי הקולות הפנימיים של האדם.

נהניתי לראות שהמחברים עוטים מסכת בדיה השזורה במציאות העכשווית. הדו שיח חושף טקסט אינטלקטואלי, אך לכל אחת מהדמויות אופי משלה ואופן כתיבה הנובע מחייה. האשה מספרת על כל פרט בחייה הנסתרים והגלויים, תוהה, שואלת ומחפשת משמעות לאהבתה, להתרחשויות בחייה, היא דורשת ממנו לתאר ולשתף אותה בפרטים מחיי היום יום שלו בהווה. הדובר עוטה מסתורין בדבריו ואינו נחשף כמוה.

המיצג הוא רטט של התחבטות בנושאים ערכיים, משפחתיים, מעברים של "אהבה קנאה שנאה וידידות" בין שתי הדמויות, וזה מרגש ומפעים את הקורא. הקורא / הצופה עוצר את קריאתו , נושם, מדמיין, מחפש את ההשתקפות של עצמו במבחן.

האירוע בירושלים בתמול שלשום היה אירוע המורכב משני חלקים, בחלק הראשון המופע של שושנה ויג ובלפור חקק ולאחריו נשא דבריו דביר צור מחבר הספר "הפרדס של רג'ינה". בתום דבריו של דביר החל פאנל משותף של שלושת היוצרים מול קהל אוהד. בפאנל נמצאו נקודות השקה בין שני הרומנים. ספרו של דביר צור עוסק בקשר בין הדורות, בקשר בין צעירים ובין זקנים בבית אבות. גיבורת הרומן רג'ינה מנסה להתחקות אחר בנה מנשי שנעלם. גם ברומן שלו העלילה איטית, והדרמה בעיקרה היא דרמה פנימית. ומתברר שבשני הרומנים הסערות האמתיות נמצאות בחביונה של הנפש.

הייתה זו חוויה לראות רומן עכשווי מוצג בבית מיוחד, בית קפה "תמול שלשום": בית הקפה מצוי בשכונת נחלת שבעה, השכונה השלישית במניין השכונות שיצאו מן החומות, קמה ב-1869 על-ידי שבעה פורצי דרך בתוכם יוסף ריבלין ויואל סלומון. שכונת המגורים העתיקה הפכה לאזור של בתי קפה, מסעדות ופאבים. מרגש לחשוב שבמקום שבו הוצג המיצג, והתנהלו שיחות ספרותיות מרגשות, גרה בעבר משפחה בתוך שכונת נחלת שבעה. התחושה היא שהמילים הן גם תמול שלשום וגם היום, והתקווה שהמילים ימשיכו גם בעולם המחר. בית הקפה נוסד על-ידי הסופר דויד ארליך, שגם הוא כותב רומנים. בית הקפה נקרא על שם יצירתו המונומנטלית של ש"י עגנון על העלייה השנייה "תמול שלשום". יש קסם מיוחד להיות בירושלים בבית קפה הקרוי על שמו של רומן עברי, ולקיים מיצג על שני רומנים עבריים חדשים!!!

הרומן "השמות שמורים במערכת" הולך ומתברר כספר קאלט על זוגיות, ועל-פי התגובות הוא בעיקר ספר קאלט נשי המבטא את מצוקות הנפש הנשית בתוך הסערה והארוס והדיאלוג הזוגי. בשני הספרים יש ערבוב של בדיון ומציאות, והכתיבה הספרותית אינה בהכרח מימזיס (חיקוי מדויק) של המציאות.

דביר צור פותח את ספרו בדמותה האניגמטית של רג'ינה בבית גיל הזהב: "רג'ינה מועלם יושבת על ספסל אבן מכוסה קרני אור מאובקות וכנפי רוח. הדשא הירוק בגינה צובע את לחייה, אוחז בטיפות הים הניתזות אליו ובולע שמש בגמיעות ארוכות. אחר צהריים קיצי, שופע צרחות עורבים וציוצים של תוכוני בר ירוקים"...

דביר סיפר עד כמה יקר לו הקשר עם זקנים, באמצעות קשר זה הוא רואה את זהותו מתחברת לכאן, לכל מה שהיה, להוריו ולמשפחתו. ספרו הראשון "משה בהיפוך אותיות" ( גם הוא בהוצאת בבל) היה מיסטי, ולדברי דביר צור היה פחות קומוניקטיבי מן הרומן הזה, שהוא עכשווי ונוגע בבעיות קיומיות ישראליות.

גם שושנה ויג ובלפור חקק בספרם, וגם דביר צור בספרו מעבדים את המציאות הממשית ליצירה ספרותית, לרגעים של גאות ושפל ודו שיח אנושי שמצוי תמיד בסערה שאינה נגמרת. בשתי היצירות רב הנסתר על הנגלה.