הסדר העולמי החדש

חוסר היכולת של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, לצאת מהמשבר הכלכלי, רפיסותו אל מול האיסלאם הרדיקלי, מדיניותו הליברלית-אגרסיבית והכמעט פציפיסטית במרחב המזרח תיכוני – כל אלו אפשרו לעולם לקצר תהליכים מדיניים, כלכליים, תרבותיים ודתיים, והביאו לקריסת המערכת הכמעט חד-קוטבית ששררה בעשורים האחרונים.

החורף האיסלאמי (ולא "אביב העמים הערבי", כפי שמכבסת המילים של הליברליזם מכנה אותו) שאופף את המזרח התיכון, הכולל תמונות קשות של טבח, מלחמת אחים, רדיקליות עולה וגואה, כרזות שטנה וגידופים נגד המערב, אנרכיה במרבית המדינות והרמת ראשה של השיעה האיסלאמית, הוא תוצר לוואי מובהק של מדיניות החוץ האמריקנית הכושלת, פרי משנתו של נשיא ארה"ב אובמה.

קבלת ההחלטות בבית הלבן, בזמן כהונתו של הנשיא האמריקני-הדמוקרטי, איננה יכולה להיחשב לדבר זולת הפקרות גלובאלית והנפת דגל לבן.

אובמה, בשבתו כנשיא המעצמה הגדולה בעולם וככזאת שנמצאת במערכת כמעט חד-קוטבית מאז נפילת ברית-המועצות, הציב לעצמו יעדים כמעט פציפיסטיים ותבוסתניים, החל בנאום קהיר המביך, בו כמעט השתטח אפיים לקבלת שיתוף פעולה מצד העולם האיסלאמי (אובמה לא השכיל להבין שבמזרח התיכון, יוזמות של שלום מתורגמות לרפיסות), וכלה בהוצאות הכוחות האמריקניים מזירה אסטרטגית למערב הנאור כמו עירק (כשזו עוד לא מוכנה לפתח מדינה עצמאית-דמוקרטית) וכולל, בנוסף, את הבגידה האכזרית בנשיא מצרים לשעבר, חוסני מובארק, ובשיתוף פעולה עם הזרם האיסלאמי-רדיקלי שהשתמש ומשתמש באצטלה של "דמוקרטיה" כדי לנסות ולעלות לשלטון במדינות רבות במזרח התיכון.

אובמה הרס כל חלקה טובה

הנשיא האמריקני לא השכיל להבין, כמו מרבית הנשיאים הקודמים של ארה"ב, את האווירה ואת התרבות המזרח-תיכונית, אך בעוד האחרונים לא ניסו לתקן את מה שאינו שבור, אובמה דווקא ניסה גם ניסה להציג משהו שונה, ליברלי יותר, נאור יותר. אלא שבתשוקתו כי רבה ובשל הבורות האמריקנית בכל הקשור למזרח התיכון, הוא לא הצליח להבחין כי בדרכו שלו הוא הורס כל חלקה טובה – או פחות גרועה - במזרח התיכון.

למעשה, ברק אובמה התנהג בדיוק כמו קלאודיוס היפה (היו כמה וצריך להבדיל ביניהם) שבראותו כי התרנגולות הקדושות מסרבות לאכול, השליך אותן הימה וקרא: ״אם כן, שיישתו!".

אם בוש הבן הבין בסוף הקדנציה הארוכה שלו, שהתרבות האיסלאמית-ערבית לא תואמת את המונח "דמוקרטיה", בא אובמה ורצה להוכיח בכל דרך אפשרית שהליברליזם והדמוקרטיה עדיין כאן והם-הם אשר מתאימים לכל וצריכים לשרור בכל.

זאת ועוד, בצאתו מעירק, אובמה למעשה החליט להניף דגל לבן בכל הקשור לזירה המזרח-תיכונית. לשליטה בעירק יש משמעות אסטרטגית מן המעלה הראשונה, בכל הקשור לכוחות המערב, בכך ששליטה זו מהווה קיר חוסם אל מול השאיפות האימפריאליסטיות-הקנאיות של השיעה באירן.

יציאה מעירק תאפשר לכוחות האיסלאמו-רדיקליים באירן להשתלט על חלקים נרחבים מעירק השסועה ולנסות להעלות בה את הזרם השיעי. מכאן, הדרך לירדן המתנדנדת והחלשה קצרה. או אז, בתסריט בלהות שכזה, מדינת ישראל, בת הברית האסטרטגית העליונה ביותר של ארה"ב, תהא נתונה בעוצר איסלאמי שטוף שנאה (סוריה, לבנון של חיזבאללה, חמאס בעזה, האחים המוסלמים במצרים, אירן ועירק השיעיות וירדן הנתינה של אירן) המהווה עבורה סכנה ברורה ומיידית.

הסינים מחכים לתפוס הזדמנות

בחזית הרחוקה יותר, במזרח, רוסיה תמשיך להיות בת-ברית של האירנים (גם כיום, הרוסים מתבססים על שליטה ביטחונית מוחלטת של אירן בקווקז ובתמורה משתפים טכנולוגיות ומבצעים עסקות ביטחוניות) ואף לחזק את הקשרים ולהיאחז בהם עוד יותר, במיוחד אם בסוריה יעלה שליט פרו-מערבי שיפסיק את המשולש טהרן-דמשק-מוסקבה.

מצב כזה יכול לזרז מלחמה כוללת, ועוד לא הזכרנו את עניין הגרעין האירני, שמהווה גם כן סכנה עבור מדינת ישראל בפרט, ועל המדינות הערביות המתונות בחצי האי ערב ואירופה בכלל.

מהלך צבאי גלוי אל מול ההתחמשות האירנית יכול לשנות את התמונה כליל וגם עלול להוביל לזירוז מלחמה כוללת, שתוצאותיה אחרות לגמרי מתוצאות מלחמה כוללת בתסריט ללא מהלך צבאי מול ההתחמשות האירנית.

לכל אלו תוסיפו את חוסר היכולת של ברק אובמה לצאת מהמשבר הכלכלי ואת הכשלים במציאת פתרון לצד הרפובליקנים. סין רואה זאת מהצד ומחייכת. המדינה הקומוניסטית, שנפתחת יותר ויותר לגלובליזציה ומפזרת את השווקים שלה באפריקה ובאירופה, נהנית מיתרון כלכלי עצום על פני כל המדינות בעולם. אין ספק שסין היא כבר כעת מעצמה כלכלית ומדינית והמשבר באירופה ובארה"ב רק יעצים את כוחה – פוליטית וכלכלית.

הסינים מחכים כעת ל"מחירי סוף העונה" באירופה. הם מוכנים לקטוף את הפרי הבשל בכל הזדמנות ולהזרים חבילות שלמות של כסף ליבשת הקורסת והמשוועת לאוויר לנשימה.

בתסריט כזה, מדינות רבות באירופה (תלוי בהשקעות האסטרטגיות של סין) יצטרכו ליישר קו עם הממשל בסין ולתת לו מרחב פעולה יותר חופשי באפריקה ובמזרח התיכון.

אם כך, ישנם שני תרחישים מרכזיים אפשריים:

בתסריט הראשון (ייצוב הסדר העולמי החדש ללא פגיעה צבאית גלויה באירן), הרוסים ימשיכו להוות שחקן מרכזי בעולם, לצד שתי המעצמות הגדולות שייוותרו בעולם: סין ואחריה ארה"ב. במצב זה תהיה לנו מערכת תלת-קוטבית, שעיקרה שליטה אמריקנית במערב, שליטה רוסית במזרח הקרוב והתיכון התיכון ושליטה סינית במזרח הרחוק ובאפריקה.

אם יעלה מנהיג פרו-מערבי בסוריה, הרוסים יאבדו נקודת שליטה מרכזית במזרח התיכון, כולל לבנון, אך עדיין תיוותר להם אירן שתשליט סדר בקווקז. לפיכך, עדיין תיוותר לנו מערכת תלת-קוטבית.

בתסריט השני (מלחמה כוללת לאחר התערבות צבאית גלויה מול אירן), הרוסים יאבדו אחיזה משמעותית במזרח התיכון (אירן) ויספגו לוחמת גרילה מהקווקז בצורה ניכרת. אך בכך אין לפגוע במעצמה הרוסית. בתסריט זה עדיין תהיה לנו מערכת תלת-קוטבית – שליטה אמריקנית במערב, שליטה רוסית במזרח הקרוב והתיכון ושליטה סינית במזרח הרחוק ובאפריקה. אך כאמור, אם וכאשר יעלה בסוריה מנהיג פרו-ערבי, רוסיה תאבד את המזרח התיכון לגמרי ותיוותר רק עם המזרח הקרוב, שיהיה נתון לניסיונות אימפריאליסטיים מהמזרח. מה שיותיר את העולם במערכת דו-קוטבית. שליטה אמריקנית במערב ושליטה סינית באפריקה ובמזרח הרחוק, בואכה המזרח הקרוב.

בשני התסריטים העתידיים, ארה"ב עשויה ככל הנראה להיחלש כשחקן מרכזי, כשעד לשנים האחרונות שלטה במערכת דו-קוטבית חלקית ורופפת.

שליטה של ארה"ב ורוסיה, להן עוצמה פוליטית וכלכלית רבה יותר מכל שאר המדינות, אך גם ביניהן יש מאזני כוחות, הנוטים בבירור לטובת ארה"ב.

ההיחלשות האמריקנית הזו, בזירה הבינלאומית, נוגעת רק למישהו אחד – נשיא ארה"ב הנוכחי, ברק אובמה. זה הוא אותו אובמה שלא השכיל לראות למרחוק את השפעות הרפיסות והחולשה של האמריקניים במזרח התיכון והפקרתו לשליטה איסלאמו-רדיקלית בשיתוף רוסיה תוך כשלים אסטרטגיים חמורים ביותר; זה הוא אותו אובמה שנתן לסינים יד חופשית באפריקה; אותו אובמה שדירדר את המערכת הכלכלית בארה"ב ופגע בה קשות; אותו אובמה שהרים דגל לבן ומיתג את ארה"ב כמעצמה עייפה, שחוקה ופצועה.

ברק אובמה ייזכר בהיסטוריה כאדם ששינה את פני העולם, ממערכת כמעט חד-קוטבית למערכת שונה לחלוטין. איזו מערכת? נותר לנו רק לחכות ולראות.