ואת חמור ואת שכם בנו הרגו...את צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו... ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני ... ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי. ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו? (לד,כו-לא)
יחידאים ספונטניים
"ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי את אחי דינה... 'בני יעקב' - שלא נטלו עצה מיעקב. 'שמעון ולוי' - שלא נטלו עצה זה מזה" (בר"ר פ,י). האיפיון השמעונלוי הוא חוסר שיקול דעת, העדר מחושבות, אי התייעצות בגורם מבוגר (יעקב), ואף לא "זה מזה". הוי אומר, יחידאים ספונטאניים.
יעקב לא משלים עם המעשה גם לא בדיעבד, והוא מוציא אותם מכלל ברכה לכלל קללה: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה. אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (מט,ז; 'ברכת' יעקב לשבטים לפני מותו). הגינוי הופך לעונש מסוגו של תג-קין שנתקלל "נע ונד תהיה בארץ" (ד,יב), וכך גם קנאי שכם 'נתברכו' ע"י יעקב בתלישות ובאי הכאת שרשים של התיישבות מקומית: "אחלקם ביעקב, שהרי שמעון נתנו לו חלק בב' מקומות בארץ ישראל (ונבלעה נחלתו בתוך שבט יהודה, וכן לוי אין לו נחלה אלא ארבעים ושמונה עיר נפוצים בישראל (פסיקתא זוטרתא בראשית מט, וכעין זה במדרשים רבים)". "וכל מי שמסבב על הפתחים משבטו של שמעון (בר"ר צט. וראו גם ברש"י שם).
ודוק; קללת יעקב לא הייתה כלפי אי-צדקת המעשה, או כלפי ענישת-יתר, או בטענת "מי שמכם?", או בטענת חוסר מוסריות כלפי חפים מפשע. טענתו היא פוליטית במובהק, כפי שצוטט בראש המדור: "ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני... ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי".
ומה באמת אירע?
האם חששותיו של יעקב בדויים היו, או שמא התממשו? מקרא מלא דיבר הכתוב, ארבעה פסוקים לאחר דפיקת האגרוף של שמעון-לוי "הכזונה יעשה את אחותנו" נאמר "ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" (לה,ה). הקב"ה נאלץ לחלצם מן התוצאה האסונית "והכוני ונשמדנו". יתר על כן, חז"ל מדווחים שאכן אירעה מיתקפת נגד, ובעוצמה רבה, ויעקב נאלץ להשתמש בנשקיו המיטביים: "בחרבי ובקשתי - כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן. דבר אחר... 'בחרבי ובקשתי' - היא "חכמתו ותפילתו" (רש"י מח,כב, על-פי מדרשי חז"ל).
איתות לקנאי הדורות
יעקב "חוגר כלי מלחמה" - ניחא; יעקב נושע "בתפילתו", "ויהי חתת אלקים" - ניחא. אך מהי "חכמתו" הנזכרת ברש"י? שמא יש לומר שזו התבטאה ב...שתיקתו, באי כניסתו לויכוח מתמשך עם בעלי תג-המחיר על צדקת הדרך או פסלותה. הטחתם "הכזונה יעשה את אחותנו" נותרה תלויה ללא מענה. אבל, יעקב לא שכח ולא סלח. בערוב ימיו הוא שב לויכוח ומקלל את "אפם ועברתם", את רוגזם ומזגם, כלקח כלפי העתיד וכאיתות לקנאי כל הדורות.
שמעון ולוי יצאו נזופים, ללא ווכחנות, וכנראה הצדיקו עליהם את הדין. הם שתקו למרות שהכירו את דברי הרמב"ם בהל' מלכים, המצדיק הלכתית את מעשיהם בשכם. כך שמעו מפי שם ועבר בבית מדרשם, בשיעור שהוקדש לנושא 'ענישה קולקטיבית בהלכות בני נח': "וכיצד מצווין הן על הדינין? חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך... מפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו" (רמב"ם, הל' מלכים ט,יד). כתלמידים שקדנים הם זכרו גם את השיעור בתורה בו הובאה דעת הרמב"ן בפרשתנו, החולקת: "שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם. ואם פחד מהם למה כעס על בניו, וארר אפם וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה, ובטחו באלקים והצילם"?
ל'שמעון ולוי' בני דורנו - הנוטלים לעצמם את זכות התגובה הלאומית ללא נטילת עצה - להם ייאמר; הדיון איננו כלל בתחום המוסרי של פגיעה בחפים או בסייענים. הויכוח גם לא מתנהל מול עורך דינם של הקנאים הטוען 'קים לי' כרמב"ם. השאלה איננה כלל האם מעשה הקנאות כשלעצמו ראוי, מוצדק, פסול או אסור. הרוגז יצא כנגד "אפם ועברתם", על שיפוטם המוטעה והרה האסון: "עכרתם אותי להבאישני... ונאספו עלי והכוני". ומי אתם בכלל שתעשו משהו ללא נטילת עצה מהאב המוסמך?
