לפעמים צריך יותר מזל מאשר שכל. זה בהחלט נכון, ודאי במבט לאחור, בנוגע ליחסיה של ישראל עם סוריה. תארו לעצמכם שהיינו חותמים על הסכם שלום עם משפחת אסד ויורדים מהגולן. הרי יש סיכוי יותר מאשר סביר, שבעוד כמה חודשים היינו מוצאים את עצמנו עם מדינה מוסלמית קיצונית המשכשכת את רגליה בכנרת.
שיהיה ברור: אם וכאשר יפול משטרו של
בשאר אסד, יקרה בסוריה בדיוק מה שקרה במצרים, ואולי יותר מהר. ייתכן שיהיה פרק ביניים של שלטון צבאי, אבל בטוח שלאחר זמן לא רב נקבל שלטון מוסלמי אדוק. אם משהו לא בטוח בתרחיש הזה, הוא פרק הביניים הצבאי. ונסביר.
משפחת אסד משתייכת למיעוט העלאווי, שבעיני מוסלמים אדוקים נחשב לכופר. זו הסיבה שהאחים המוסלמים ניהלו מאבק דמים קשה נגד חאפז אסד, שהסתיים במרחץ דמים של עשרות אלפי הרוגים בערים חומס וחלֶבּ. המאבק הזה הוא בראש ובראשונה דתי, ורק אחר-כך - פוליטי ומדיני. וכדרכם של מאבקים דתיים בכלל, ושל אלו בהם מעורב האיסלאם הקיצוני בפרט, אין בו מקום לפשרות.
ב-35 שנות שלטונה של משפחת אסד הציבו האב והבן את נאמניהם - בני משפחה או עלאווים אחרים - ברוב המכריע של עמדות המפתח הצבאיות והפוליטיות. מי שאינו עלאווי והגיע לצמרת, חייב את הקריירה שלו אך ורק לחאפז ולבשאר אסד. יתרה מזו: סביר להניח שבעיני הסונים, המהווים רוב מוחלט של למעלה מ-80% מתושבי סוריה, הוא נתפס כבוגד. האדוקים שבהם מן הסתם יראו בו לא רק בוגד מדיני-חברתי, אלא גם בוגד דתי-מצפוני.
לכן, האפשרות שבמקום שלטונו של אסד יבוא משטר צבאי, קלושה למדי. או שהגנרלים נאמנים לו ויפלו יחד איתו, או שהעם לא יהיה מוכן לסבול אותם. ובכל מקרה, כפי שלמדנו במצרים, שלטון צבאי מתקשה מאוד להחזיק מעמד אל מול המונים היוצאים לכיכרות. אנחנו לא בשנות ה-60, בהן דיקטטורים צבאיים הבטיחו ש"ממש בקרוב" יחזירו את השלטון לידי האזרחים, ובפועל אחזו בו שנים רבות.
בסוריה, כמו ברוב מדינות ערב, הכוח הפוליטי האופוזיציוני המאורגן המשמעותי ביותר שייך לאיסלאם הקיצוני. למרות - ואולי דווקא בגלל - המהלומות הקשות שספגו, הארגונים המוסלמיים המשיכו וממשיכים לפעול מתחת לפני השטח. הם יכולים למכור להמונים מרשם קסם בדמות חזרה לאיסלאם, אשר תרפא את כל תחלואי החברה. מובן שזהו מרשם כוזב, אבל יש לו יתרון בולט אחד: הוא ההפך הגמור מן המצב הנוכחי המייאש.
זו הסיבה לכך שקרוב לוודאי שבעוד כמה חודשים נמצא בדמשק לא גנרל ובוודאי שלא משטר דמוקרטי, אלא משטר מוסלמי שיחרוט על דגלו בין היתר את מלחמת הקודש בישראל. אך בעוד מול מצרים יש לנו חוזה שלום (עם תמיכה אמריקנית משמעותית) ומרחב הגנה בדמות חצי האי סיני, מול סוריה יש לנו רק את הרצועה הצרה של רמת הגולן. ומכאן לשורות בהן פתחנו: חוזה שלום היה מביא לכך שהיינו עם נייר, כנראה חסר-משמעות, ובלי מרחב הגנה.
האירועים של החודשים האחרונים מחייבים לא רק היערכות טקטית ואסטרטגית חדשה של ישראל, אלא גם חשיבה מקיפה בנוגע לכל יחסינו עם שכנינו. האם אפשר באמת לסמוך לאורך זמן על הסכמים הנחתמים עם דיקטטורים? מה יקרה אם אותם דיקטטורים יפלו? מה יקרה אם האינטרסים שלהם ישתנו? אנחנו רגילים לחשוב במונחים של דמוקרטיה בריאה, כמו זו שיש אצלנו, בה קיימת רציפות שלטונית. אנחנו רגילים לחשוב במונחים של אומה שוחרת-שלום, כמו שאנו מחנכים את ילדינו. הגיע הזמן שנבין, שהאזור בו אנו חיים רחוק מאוד מלהיות דמוקרטי-בריא ושוחר-שלום.
