בעשור השנים האחרונות, אנו עדים להתקדמות מטאורית של המדע בנושא השיבוט הגנטי. אחד משיאי ההתקדמות היה הצלחתם של מדענים סקוטיים לשכפל כבשה, הידועה לנו בשמה "הכבשה דולי". המומחים טענו, שהצלחה זו הינה אבן דרך בהליך של שכפול אדם. הצלחה זו עוררה בעולם תגובות מנוגדות.
מחד גיסא, היו ששיבחו את ההצלחה וראו בה התקדמות למציאת פתרונות פוטנציאליים לבעיות רפואיות שונות, כגון: יכולת לחדש תפקוד של תאים שנפגעו; יכולת לעצור התרבות בלתי מבוקרת של תאים סרטניים; יכולת לפתור בעיות עקרות; יכולת של חולה לוקמיה למשל לתרום לעצמו מח עצם וכיו"ב. מאידך גיסא, היו שקיבלו את ההצלחה בחרדה וחששות.
כך למשל, עלה החשש מהתפתחות שיטות להשבחת הגזע; מפני "שוק שחור" של עוברים; איבוד השוני הגנטי בין בני האדם; בעיות בקביעת הזהות של אבהות ואמהות; הפיכת יצירת ילדים לאמצעי ולא לתכלית וכיו"ב. החששות הרבים הביאו, עוד בטרם התפתח המידע על שיבוט בני אדם, לחקיקת חוקים במדינות שונות האוסרים פעולה כזו מכל וכל. כך למשל, בארצות הברית, הכריז הנשיא ביל קלינטון על הפסקת העברת משאבים מוחלטת למחקר בנושא זה, עד שיתבהרו כל השלכותיו הרפואיות, החברתיות, הדתיות, המוסריות, האתיות והחוקיות. הבירור הוטל על הוועדה הלאומית האמריקאית לייעוץ ביואתי וזו פירסמה את מסקנותיה ביולי 1997. לאור מסקנותיה, הוחלט להמשיך בהפסקת המשאבים להמשך המחקר בנושא השיבוט הגנטי בבני אדם.
מאז אף חוקקו במדינות רבות בארצות הברית חוקים האוסרים במפורש המשך מחקר זה והטלת סנקציות פליליות על עוברי החוק. לעומת החוק בארצות הברית, הרי שבאנגליה הותר השיבוט בשלבים הראשונים של התפתחות הקדם-עובר למטרת מחקר.חוקים דומים נחקקו גם בארגנטינה, אוסטרליה, גרמניה, דנמרק וספרד. בישראל נחקק חוק איסור התערבות גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאי רביה), התשנ"ט - 1999, ובו נאסרה כל התערבות גנטית בבני אדם עד לשנת 2004. יוער, כי כיום פג למעשה תוקפו של האיסור ולכאורה מותר כיום לשבט אדם בישראל.
עמדת המוצא של מאמר זה היא, שלא ניתן לעצור את ההתפתחות הטכנולוגית למרות הסכנות הכרוכות בה. לכן, בהנחה שבעתיד טכנולוגית השיבוט תוכיח את עצמה כבעלת סיכויים טובים ואכן יוולד אדם בהליך של שיבוט גנטי עולה השאלה מה יהיה מעמדו המשפטי-הלכתי?
יצירתו של אדם בהליך זה עוררה בקרב חוקרי המשפט, בין היתר, שאלות משפטיות רבות מתחומי משפט שונים כגון: משפט חוקתי, דיני משפחה, דיני חוזים, דיני קניין ודיני נזיקין. דא עקא, רובן של השאלות טרם זכה לדיון מעמיק בקרב המלומדים.
יש להדגיש, כי לענייני משפט בכלל והלכה בפרט יש חשיבות לקביעה האם הנולד משיבוט הוא אדם. במידה ויוכרע שאכן הוא אדם, הרי שרק אז יש מקום לדון בכל הזכויות והחובות המשפטיות וההלכתיות החלות עליו. לכן אפוא, השאלה המרכזית בנושא שבפנינו היא, האם הנולד משיבוט הינו אדם? או שמא, כל מי שאינו נולד מהתאחותם של זרע וביצית אינו בסטטוס של אדם? בדיקת מקורות המשפט העברי מעלה, שישנם חמישה מאפיינים מהותיים באדם: צלם אלוקים, דיעה, מערכת דיבור, הוא ילוד אישה והוא נוצר מהתאחותם של זרע וביצית.
צלם אלוקים: מקובל להסביר את המונח "צלם אלוקים" במשמעות של דמות או צורה. הדברים נלמדים מתיאור בריאת האדם: "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ. ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אתו, זכר ונקבה ברא אתם" (בראשית א, כו-כז). מהקשר הדברים מתברר משמעם של השמות הנרדפים צלם ודמות, לפיהם האל ברא אדם בצורה הדומה לצורתו.
ברם, הספרות היהודית בתקופה ההלניסטית התקשתה לקבל פירוש זה, שממנו נובע שצורתו ודמותו של האדם היא צורתו ודמותו של האל. לכן, הביטוי צלם אלוקים הוצא מידי פשוטו על-ידי הפירוש שכוונת הכתוב לנצחיות נשמת האדם. כך למשל, מצאנו בספר חכמת שלמה (ב, כג): "הנה האלוקים קרא את האדם לחיי נצח ויעש אותו בדמות עצם עצמותו". משמע, שהדמיון בין האלוקים והאדם שנברא בצלם אלוקים הינו רק ברוח.
נצחיות הנפש באיזו צורה שהיא אינה אלא התוצאה הישירה של היבראות האדם בצלם אלוקים. כיוון שהאל נצחי אין מקום לפירוש שגוף האדם הוא בצלם אלוקים, שהרי הגוף מתכלה ואינו נצחי. מכאן, שצלם אלוקים הוא הנשמה הנצחית שאינה מתכלה לעולם.
דיעה: מאפיין נוסף של האדם הוא הדעת. מה משמעותה של דעת זו? לשיטת המהר"ל מפראג הדעת הינה הנפש האלוקית המבדילה את האדם מן החומריות שבטבע: "כי מעשה האדם במה שהוא בעל שכל, הוא יותר במעלה מן הטבע. שהרי הטבע הוא כח חמרי בלבד, ואילו האדם הוא שכלי. ואם יאמר כי כח הטבע פועל בכח שהוא מן השם יתברך, נאמר גם כן כי האדם שהוא שכלי פועל בכח השכל שנתן לו השם יתברך. ולפיכך ראוי אל האדם - שהוא שכלי, והשכל הוא על הטבע - המצות האלוקיות, שהם המעשים שאינם טבעיים".
כוח הדעת שבזכותו מתעלה האדם מעל הטבע, ניתן לנו מאת האלוקים. חשיבותה של דעת זו היא בכך שהיא המעניקה לאדם את איכות חייו, בזכותה יכול האדם להבחין בין טוב לרע ובין אמת לשקר. ובלשון הרמב"ם: "כי לא יהיה הצווי לבהמות ולא למי שאין לו שכל, כי בשכל יבדיל בין האמת והשקר, וזה היה מצוי בו בשלמותו ותמותו. אבל הטוב והרע הוא במפורסמות ולא במושכלות, לפי שאין אומרים השמיים כדוריים טוב והארץ שטוחה רע, אלא אומרים אמת ושקר, וכך בלשונינו אומרים על הנכון והשוא אמת ושקר, ועל הנאות והמגונה טוב ורע, ובשכל ידע האדם האמת מן השקר, וכך הוא הדבר בכל הענינים המושכלים".
האדם בניגוד לבהמה, נצטווה ציוויים שונים, כיוון שיש בו דעת הנותנת לו חופש בחירה ויכולת להבחין בין טוב לרע ובין אמת לשקר. כך גם, בזכות הדעת יכול האדם לחקור את כל הדברים המושכלים בעולם, ובכך לשפר את איכות חייו. סביר להניח, כי חשיבות נוספת של הדעת היא בכך שבעזרתה יכול האדם ליצור נורמות חברתיות, שבלעדיהן אין קיום לחברה שלנו.
מערכת דיבור: מאפיין נוסף באדם הוא היותו בעל מערכת לינגוויסטית - בעל מערכת דיבור. לדעת רבים, לאורך כל הדורות, היו שראו בכוח הדיבור כעיקר האדם. כך למשל תירגם כך למשל, תירגם אונקולוס את הפסוק "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז): "וברא ה' אלקים ית אדם עפרא מן אדמתא ונפח באפוהו נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא".לדעתו נפש חיה היא הרוח הממללא, היינו הרוח המדברת.
דומה שגם מהמסופר בתלמוד הבבלי על בריאותו של אדם על-ידי רבא, ניתן ללמוד לענייננו: "רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דרבי זירא. הוא קא משתעי בהדי, ולא היה קא מהדר ליה. אמר ליה: מן חבריא את? הדר לעפריך!" (סנהדרין סב, ע"ב). רבא יצר אדם ושלח אותו לחבירו רב זירא. אמנם התלמוד אינו מספר לנו כיצד יצר רבא את אותו אדם, אבל כיוון שרב זירא אמר לו שוב לעפריך ניתן להסיק שרב זירא סבר שאותו אדם נוצר מעפר. רב זירא שאל את האדם שאלות אך הלה לא השיב לו. רב זירא הבין שלא ניתן לדבר עם אותו אדם ולכן החזירו לעפרו. סביר להניח אפוא, שגם לדעת ר' זירא מי שאין בו מערכת דיבור אינו בן אנוש, ולכן הרשה לעצמו רב זירא להרוג את אותו אדם.
אדם הוא הנולד: מאפיין נוסף של האדם הינו שהוא ילוד אישה. החכם צבי (ר' צבי הירש אשכנזי), פסק שאין איסור שפיכת דמים באדם שנוצר על-ידי ספר היצירה. וזהו הטעם שנתן הרב לקביעתו: "ונראה לי, דכיון דאשכחן לר' זירא דאמר: מן חברייא את? תוב לעפרך, הרי שהרגו, ואי סלקא דעתך שיש בו תועלת לצרפו לעשרה לכל דבר שבקדושה, לא היה ר' זירא מעבירו מן העולם, דאף שאין בו איסור שפיכת דמים, דהכי דייק קרא: שפך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית טו, ו) - דוקא אדם הנוצר תוך אדם, דהיינו עובר הנוצר במעי אמו, הוא דחייב עליה משום שפיכות דמים, יצא ההוא גברא דברא רבא, שלא נעשה במעי אשה".
אדם הוא רק מי שעבר את תהליך ההולדה. הוי אומר, היה עובר במעי אמו וממנה נולד. יוצא אפוא, שכל מי שנוצר בכל דרך אחרת אין לראות בו אדם ואפשר להורגו.
הצורך בזרע וביצית: אף אם הנולד משיבוט גנטי יהיה בעל כל ארבעת המאפיינים שהצגנו, עדיין יש מקום לשאלה, האם יצור זה שלו כל סגולות האדם אך הוא נוצר בלא הפריה כדרך כל העולם יחשב אדם? ובמילים אחרות, האם יש בעובדה שהנולד משיבוט גנטי לא נוצר מהתאחותם של זרע וביצית, כדרך כל בני האדם, בכדי לשלול ממנו את הגדרתו כבן אנוש?
המסורת היהודית מדברת על "שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה ואביו ואמו" (קידושין ל, ב). רש"י מסביר את השותפות בדרך הבאה: "מפרש בברייתא במסכת נדה: איש מזריע לובן שבו, אשה מזרעת אודם שבו, והקדוש ברוך הוא נופח בו נשמה, מראה עין ושמיעת אוזן ודיבור".
לכל אחד משלושת השותפים יש חלק ביצירת האדם. חלקו של האב הוא הזרע, חלקה של האם היא הביצית וחלקו של הקב"ה הוא נתינת הנשמה, צלם אלוקים ומערכת שמיעה ודיבור.
לאור זאת נדרשת השאלה האם שותפות זו ביצירתו של אדם בין אביו ואמו לקב"ה היא שהופכת אותו לבן אנוש? ברור הוא, שללא חלקו של הקב"ה אין הנוצר נחשב אדם. ברם, האם מכאן יש ללמוד שגם אדם הנוצר ללא חלקו של האב (הזרע), או חלקה של האם (ביצית) אינו נחשב אדם? או שמא המימרה הנזכרת משקפת אמת מדעית שהייתה ידועה באותה עת, היינו שיש צורך בגבר (זרע) ובאשה (ביצית), כדי שיווצר אדם? כמו כן, האם אפשר שממרה זו משקפת את רצון היהדות לשמור את הסדר החברתי הקיים ואת האינטרס החברתי הברור לשמר את התא המשפחתי, הגרעיני והבסיסי הכולל אב ואם וילדיהם?
ר' יוסף רוזין, נדרש לשאלת מעמדו המשפטי של מי שנוצר על-ידי ספר היצירה, היינו ללא אב (זרע) ואם (ביצית). בתשובתו יוצר המשיב הבחנה בין יצירה והרכבה מזגית [יש מיש], לבין יצירה והרכבה שכינתית [יש מאין]. לשיטתו, אדם הנוצר על-ידי ספר היצירה, נוצר מצירוף שמותיו הקדושים של הקב"ה. אי לכך, אין הוא בגדר יצירה מזגית, כי אם שכנתית, ולכן הוא אינו בגדר אדם.
ברם, אדם הנולד משיבוט גנטי לא נוצר מדבר ערטילאי כמו צירוף שמותיו של הקב"ה, אלא הוא נוצר מצירופם של תאים חיים ומוחשיים. יצירת אדם בדרך של שיבוט גנטי היא יצירה של יש מיש. אין כאן בריאה של דבר חדש שלא היה קיים לפני כן - יש מאין. מכאן, ניתן לשער, שהאדם הנוצר משיבוט גנטי, בניגוד לאדם הנוצר על-ידי ספר היצירה, נחשב כבן אנוש.
בכמה מאפיינים יש צורך כדי להשתייך למין האנושי: לאחר שדנו בחמשת המאפיינים הקיימים בבן אנוש, עלינו לשאול את עצמנו האם המאפיינים מצטברים, או שמא די בקיומו של אחד המאפיינים או חלקם כדי שאדם יחשב בן אנוש? מהעיון במקורות עולה, שבאף מקור אין התייחסות לחמשת המאפיינים יחד.
ברם, הדעת נותנת שיש לראות את כל ארבעת המאפיינים הראשונים, קרי: צלם אלוקים, דעת, מערכת דיבור וילוד אישה - כמצטברים. חיזוק לדעתנו יש לראות בעובדה, שבכל מקור הדן באחד מארבעת המאפיינים הנזכרים, די בחסרונו של אחד מהם כדי שמסקנת בעל המקור תהיה שאין מדובר בבן אנוש. מאידך, לגבי המקור החמישי, כבר הוכחנו שאין הכרח בקיומו ואף אם הוולד לא נוצר מהתאחותם של זרע וביצית, אין בכך בכדי לפגוע במעמדו כאדם.
סוף דבר: בכל בן אנוש יש חמישה מאפיינים. מתוכם, ארבעה מאפיינים מצטברים: צלם אלוקים, דעת ותבונה, מערכת לינגוויסטית והוא נולד מאמו. יש להניח, שהאדם שייוולד משיבוט גנטי יהיה בעל כל ארבעת מאפיינים אלו. אי לכך, יש לראות בו כבן אנוש ולהחיל עליו את כל החובות והזכויות החלות על בן אנוש. כך גם, אין בעובדה שיצור זה נוצר שלא מתא זרע וביצית בכדי לפגום בסטטוס המשפטי שלו כאדם.
_________________
הכותב הוא מרצה באוניברסיטת בר אילן, ושותף בכיר במשרד עו"ד קורץ, שיבר ושות';
