בדרך לעבודה

ד"ר אורי נורדן גדל דווקא בלב ת"א, ליד "הבימה”, ברחוב קטן ושקט מלא עצים. הבתים ברחוב היו בעלי שתי קומות לרוב, התושבים היו מהעידית של העיר, וההליכה לגימנסיה הרגילה אותו לצעוד ברגל. אמו המורה נהגה לקחת אותו עימה לפגישות של אחה"צ עם חברותיה, בבית קפה שכבר לא קיים, בשם "אואזיס". וזה מה שהקפה היה עבורו. אואזיס, נווה מדבר.

בספר השירים שלו, אותם נהג לכתוב למגירה, ורק כעת הוציאה אותם לאור הוצאת הספרים המשובחת "אופיר ביכורים", הוא מזכיר את רשמי העבר, הנוסטליה המתוקה, ואת התושבים ברמת גן כיום. במילות השירים הקצרים, התמציתיים והקצביים, נוסכים החרוזים את טעם השירה של פעם. כי היום זה כבר "פאסה" להתייחס לחרוז. היום ה"שירה" היא מתכון להוצאת קיטור של זעם, טבול במילים המוניות, ללא התייחסות למשקל ולחריזה. אצל נורדן - הספר הוא שיר אהבה לרמת גן.

תיאוריו של אורי את סביבת עבודתו היא כציור בו האנשים והחפצים כאילו בוצעו במריחות מכחול מודגשות בצבעים חיים, עם המון טעם ותנועה. הזקנה היושבת ממול, לבושה בסחבות, חנות התכשיטים בה הכל נוצץ, מאידך - המסעדה החלבית שאין בה מבחר, אך נעים לשבת בה. כל אלה גם יחד מהווים תמונה מקסימה של העיר רמת גן. העיר בה הקצב שונה בתכלית מתל אביב, הכל נינוח יותר וקולח.

אורי נורדן לא מרבה במילים, לא מייגע את הקורא, ובכל זאת, חרף התמציתיות (שמזכירה s.m.s), אנחנו לומדים על הבדידות שבסופו של יום. זכרונות של צחוקים של אושר עם בילוי בפארק הלאומי עם בנו הקטן, אושר שאי-אפשר למחוק את זכרונו, זכרון הסתו שמביא עמו קדרות, זכרון עץ האקליפוס שנגדע, הגשם שנראה כאילו העיר בוכה - כל אלה מעניקים הרבה רגש וריגוש לקוראים. יופין של מילותיו, הציורים שמעטרים כל שיר ( של מרי רייזמן), האהבה לנופי הארץ, שאורי נקשר אליה בטיולי הגימנסיה, בהם צעדו את כל הארץ ברגל, "זאת ארץ ההולדת, שלי ואין בלתה, כי מה יפית את המולדת, לחיות, לגדול, לסבול אתה".

כל אלה מעניקים לקורא שעת הנאה, ותמיד כיף לחזור ולקרוא בשירים, שמציפים אותך עונג.