משפטית, הממשלה חייבת להכשיר מאחזים

הבנייה שנעשתה אחרי החלטת ההקפאה של ממשלת רבין נבדקה בידי עו"ד טליה ששון לבקשת ראש הממשלה אריאל שרון ותוארה בדוח המקיף שכתבה בנושא. ביקורת שיפוטית של הדוח בעין בוחנת של שופט, המנתח את העובדות ומסיק את המסקנות המתחייבות מהן, תאמר שלא ייאמן שכל הפעילות המתוארת בדוח נעשתה ללא ידיעת השלטון, ללא רשות העומד בראשו ולמורת רוחם של שריו. ואכן, אף עו"ד ששון הייתה מודעת לאבסורד. מסקנתה, למעשה, הייתה שהכול נעשה ברשות ובסמכות של הממשלה, שדיברה בשני קולות: אחד כלפי חוץ (אולי כלפי מדינות זרות), ואחד כלפי פנים, בפועלה לעידוד ההתיישבות ביהודה ושומרון ולהרחבתה. לכן כתבה ששון [בעמ' 53]:

• 
  "ככל שכבדה היד מבחינה מדינית בינלאומית על ישראל – כך הלכה ונחלשה מעורבות הממשלה, מהבחינה הפורמלית, במעשי ההתנחלות. כך להלכה, אך לא למעשה. באופן מעשי המשיך מפעל ההתנחלות להתרחב. התפתחות זו נעשתה ללא מעורבות פורמלית של הממשלה, בכל הנוגע להחלטה על הקמת התנחלויות חדשות והרחבת הוותיקות. מאידך, העובדות והראיות שנאספו על-ידי לצורך מתן חוות דעת זו מצביעות על מעורבות מסיבית של רשויות מסוימות של המדינה בהקצאת משאבי המדינה למפעל ההתנחלות. וזאת, ללא סמכות, בלי שהתקבלו החלטות ממשלה על כך, ובניגוד להחלטת הממשלה עצמה כי יישובים חדשים יוקמו אך ורק לפי החלטת הממשלה. למעשה, תופעת המאחזים הבלתי מורשים היא המשך תנועת ההתנחלות באיו"ש (ההדגשות במקור, א"ש).
  

שיטת הפעילות הובהרה, בין היתר, בדברים הבאים [עמ' 275, בסעיף 10.2] בפרק על "המסר הבא מהדרג המדיני בנוגע לאכיפת החוק על המאחזים הבלתי מורשים":

• 
  "חלק מתפיסות הקרקע והבנייה שלא כדין נעשו בסיוע משרד השיכון והחטיבה להתיישבות ללא רשות וללא סמכות תוך הפרת החוק בריש גלי; מדינת ישראל מממנת לפחות חלק מהקמת המאחזים הבלתי חוקיים; המִנהל האזרחי מעלים עין זה שנים מהרחבות של שכונות שלמות בסמוך ושלא בסמוך ליישובים, ללא תוכנית מפורטת כדין; לא מקיים פיקוח על הבנייה שם; לא מדווח כאשר נדרש לדווח על המאחזים בתואנות של הגדרות מהו מאחז... עוזר שר הביטחון להתיישבות מאשר לרשויות המדינה כי מאחזים בלתי מורשים הם יישובים לכל דבר ועניין בעוד שר הביטחון מצהיר עליהם פומבית שהם בלתי מורשים; צווי הריסה שהוצאו לאלפים משך השנים לא בוצעו... הפועל היוצא מכל אלה הוא העברת מסר שתפיסת הקרקעות להקמת מאחזים והקמתם, על-אף שאינם חוקיים – וזאת יודעים הכול - הם מעשים חיוביים, ולכל הפחות – אינם נוראיים. אין זו עברה רגילה".
  

הסיבה להתנהגות זו ידועה לכל העוקב אחרי ההתפתחויות הבינלאומיות המשפיעות על הפעילות של הממשלה ביהודה ובשומרון. ביטוי לכך נתנה עו"ד ששון בדוח [עמ' 19, סעיף 2.1]:

• 
  "מתחילת שנות התשעים הראשונות... ממשלות ישראל לא היו עוד מעורבות פורמלית בהקמת יישובים, ככל הנראה מחמת מצבה הבינלאומי של ישראל ועמדתן השלילית של רוב מדינות העולם נגד מפעל ההתנחלות. לא כך הוא המצב לגבי רשויות ציבוריות וגופים מטעם המדינה, שנטלו חלק מרכזי בהקמת המאחזים הבלתי מורשים יחד עם אחרים, בחלקם בהשראת הדרג המדיני, מי בעצימת עין, ומי בעידוד ותמיכה, אך ללא החלטה של הדרג המדיני המוסמך מטעם המדינה".
  

המסקנה החד-משמעית מהדוח של עו"ד טליה ששון, שמסיק כל קורא מן היישוב, בוודאי בית משפט, הייתה צריכה להיות: כל ההתיישבות ביהודה ובשומרון (אולי למעט חריג כלשהו, זניח ביחס לכלל) נעשתה ברשות הממשלה ובעידודה. מעמדם של המתנחלים איננו נגזר מקיומה או מהיעדרה של החלטת ממשלה פורמלית, אלא מהמצג שהוצג לפניהם, או לפני רבים מהם, בבואם לרכוש או לבנות את בתיהם באותם מקומות בידיעה שהם רוכשים ובונים ברשות הממשלה במקומות אלה.

לענייננו, ביחסים שבין המתנחל הבודד, שביתו צפוי להריסה בגלל בנייתו שלא כדין, ובין השלטון, דיינו במסקנה המתחייבת באמת מהדוח של עו"ד טליה ששון על הפעילות השלטונית האמיתית שנעשתה ביהודה ובשומרון. רצונה של הממשלה להסתיר אותה מעינא בישא של מדינות מסוימות בתבל אינו יכול להימחק מהמציאות בבוא יום הדין המצווה על הרס בתים בהתנחלויות. כשבוחנים את היחסים האמיתיים בין המתנחלים והשלטון חייבים לקבוע באופן חד-משמעי שאין הממשלה רשאית להימנע מאמירת האמת בבית המשפט. עליה לשאת במלוא האחריות למעשיה ולא להטיל את תוצאותיהם על המתיישבים.

עתה, משהוברר ששלוחי הממשלה טרחו בהקמת המאחזים וכי אין מניעה לקבלת היתר פורמלי כאשר הדרג המדיני יחליט על כך, אך לעת הזאת הוא - מסיבות מדיניות ולא משפטיות - מנוע מלהתייצב בבית המשפט ומעדיף להראות כאילו אין לו חלק ונחלה באותה עשייה, חייב היועץ המשפטי של ממשלה זו להגן על המתנחל תם הלב, שהאמין במצג שראה לנגד עיניו בפעילות של משרדי הממשלה, ולבקש מבית המשפט לדחות כל תביעה להרס של כל בית ומבנה שנבנו ברשות ובסמכות של משרדי הממשלה והחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, שפעלה להלכה ולמעשה כאחת מזרועות השלטון.

אכן, כל עוד לא נמצא אישור כתוב להחלטת הממשלה הנדרשת לרכישה ובנייה מעבר לקו הירוק, לא הוגדר יישוב כהלכה (ואין לו סמל יישוב כנדרש) ואי-אפשר היה לבנות בגלל העדר תוכנית בניין עיר (תב"ע), מבחינת החוק הפורמלי – נעברו עברות. אבל ההרשעה בהן היא בניגוד מוחלט לצדק. חזקה עלינו שבמשפט צדק אנו רוצים.

מעשה של יום ביומו, בבית המשפט הפועל מעברו המערבי של הקו הירוק, במדינת ישראל, שאין הוא ממהר לצוות על הריסת בית שנבנה ללא היתר כאשר אין מניעה חוקית לקבלת ההיתר, והוא דוחה את ההריסה לזמן מתאים להשגת ההיתר. ביהודה ובשומרון, כאשר השגת ההיתר לבנייה מותנית בהליכים פורמליים של הממשלה ומשרדיה שאישרו בפועל את הבנייה, או עודדו אותה, או עצמו עיניהם בכוונת מכוון כדי לא למנוע אותה, חובה על הממשלה ומשרדיה להשלים ללא דיחוי את כל ההליכים הפורמליים כדי להקנות למתנחלים את ההיתרים הנדרשים להכשרת בתיהם כדין. אם אינם עושים זאת מרצונם, מן הדין היה שהיועץ המשפטי לממשלה, אחרי עיון בדוח ששון, ידחק בהם לעשות כן, ואם הוא מחזיק את הדוח בידיו ונמנע מהסקת המסקנות המתחייבות ממנו לטובת המתנחלים – מן הדין שבג"ץ יפסוק זאת.

אם יש מניעה לממשלה (מסיבות בינלאומיות או מסיבות עלומות מעינינו) מֵעשות כן, חובתה להתייצב בבית המשפט ולהודיע לו בגלוי או בסתר (כדרך שנמסר מידע חסוי לשופט היושב בדין) את המצב לאשורו. לא במסר כפול, שמא לא יובן כהלכה, אלא באמירה חד-משמעית שכל ההיתרים האפשריים נמצאים וחסויים או שהם יינתנו מיד לכשתוסר המניעה להוצאתם לאור. כך ייעשה משפט צדק.

על הבטחת רשות שלטונית כבר נאמר בבית המשפט העליון מפי השופט ברנזון [בפסק הדין שניתן בבג"ץ 135/75, סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר, פ"ד ל (1), 673, עמ' 676-677]:

• 
  "... הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקוים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה... כאשר ניתנת הבטחה חוקית על-ידי מי שהסמכות בידו לתִתה ובידו גם למלא אחריה, היא מחייבת, ובאין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה - יש לכבדה, ובית משפט זה יצווה על מילויה".
  

לכן, הדוח של עו"ד טליה ששון צריך היה לזעוק נגד הממשלה שאיננה נוהגת בהגינות ציבורית, שנציגיה הבטיחו להעניק את ההיתרים ולעשות את כל הנדרש כדי שיהיו תקפים וכשרים למהדרין והם אינם מקיימים את הבטחתם, בעוד יושבי המאחזים, בהקימם את בתיהם באותם מקומות, שינו את מצבם בהסתמך על הבטחות אלו, בין אם היו אלו הבטחות מפורשות ובין אם השתמעו מהתנהגות פקידיו הבכירים של הממשל.

בפסק דין שניתן לפני כחודש ימים בלבד (ב-29 בנובמבר) חזר בית המשפט העליון על חובת המדינה לקיים את הבטחותיה, גם אם לקו במחדל פורמלי כלשהו. פסק הדין ניתן על-ידי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים (מפי השופט רובינשטיין בהסכמת השופטים מלצר והנדל) בתיק עע"ם 7275/10, בערעור של הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום תוכנית ההינתקות, התשס"ה-2005, נגד המשיבים עמירם שקד ואחרים. המשיבים נמנו על מתיישבי גוש קטיף והצטרפו להסכם המכונה "הסכם ניצנים" בהסתמכם על מצגו של מר בשיא (יו"ר מנהלת סל"ע דאז) שלפיו יוקנה להם מעמד זהה למעמד בעלי נחלה. בהסתמכם על מצג זה ויתרו המשיבים על ההצטרפות להסכם אחר ("הסכם מבקיעים") ושינו את מצבם לרעה. הודעת מר בשיא למתיישבים על כך ש"ייתכן שיהיה צורך באישור פורמלי (להבטחתו, א"ש) בוועדה כלשהי" לא נעלמה מעיני בתי המשפט המחוזי והעליון, והם דחו את ניסיונות הוועדה להתחמק מקיום הבטחתו של מר בשיא, שחזר ואמר: "עמדתי תהיה ברורה", אמירה, שלדברי בית המשפט העליון, "נועדה לשוב ולחזק את המצג כי זכאים המשיבים לזכויות של בעלי נחלה במסגרת הסכם ניצנים". מצג זה של מר בשיא הניע את בית המשפט המחוזי לפסוק:

• 
  "מתיישב סביר ותם לב המקבל דברים אלה אינו אמור ואינו יכול להעלות על דעתו כי לכשיגיע הדבר כעבור פחות מארבעה חודשים לדיון בפני הוועדה המיוחדת לשם קבלת אישורה הפורמלי האמור, ישנה מר בשיא את עמדתו מקצה אל קצה ויצטרף להחלטה הקובעת בצורה סתמית ובלתי-מנומקת: 'איננו סבורים כי קיימת הצדקה ו/או נסיבות מיוחדות למתן אישור כמבוקש'".
  

אשר להעדר האישור הפורמלי, בית המשפט העליון קבע [בפסקה כו]:

• 
  "כנזכר ציין מר בשיא כי ייתכן שיידרש גם אישור פורמלי לאמור בהתכתבות. המערערת סומכת את ידה על העדר האישור, ולטענתה לא היה ניתן להסיק מדבריו של מר בשיא כי מדובר בהבטחה המהווה סוף פסוק, אלא בעמדתו שלו, אשר יש לקבל לה את אישור הגורמים המוסמכים; ואישור זה לא ניתן בסופו של יום. סבורני כי בנסיבות המשא והמתן דאז, יכלו אמירותיו של מר בשיא להתפרש בעיני אותו אדם מן היישוב כעמדה מוסמכת בשם המדינה, וכי האישור הנדרש הוא אכן 'פורמלי' גרידא. במיוחד נוכח ההבהרה שהוסיף מר בשיא כי גם אם יגיע הדבר לדיון במתן האישור 'עמדתי תהיה ברורה'. המונח 'פורמלי' בצאתו מפי גורם בכיר, משמיע לאוזן האדם מן היישוב כי לבעל מעמד כזה תשומה מרכזית בהחלטה הסופית".
  

דברים ברורים אלה של בית המשפט העליון הולמים את טענתם של מתנחלי יהודה ושומרון כלפי פקידיה הבכירים ביותר של הממשלה, שלא רק יצרו מצג בהבל פה, אלא גם ליוו את דבריהם בעשייה של ממש, בתכנון, בהקמת תשתיות, במימון, בחיבור לחשמל ולמים וכדומה. לא רק זאת. בית המשפט העליון בחן גם את דינה של ההבטחה המנהלית וקבע (בסעיף לה): "עיקרון ההגינות השלטונית הוא יסוד מוסד במשפט המנהלי", ולכן "כאשר מתכוונת הרשות להקנות תוקף משפטי מחייב להתבטאויותיה, וכך מובנים דבריה על-ידי מקבל ההבטחה, קם האינטרס שהרשות תעמוד בדיבורה ותמלא את התחייבויותיה".

כל המעיין בדוח ששון איננו יכול שלא לקבוע שניתנה הבטחה מנהלית למתיישבי ההתנחלויות (בין אם הן "מאחזים בלתי מורשים", כלשון הדוח, ובין אם הן שכונות, הרחבות של יישובים וכדומה), שהרי לא יכולה להיות הבטחה מפורשת ברורה יותר מזו שלוותה בעשייה בפועל של רשויות המדינה. לא יכול להיות ספק בסמכות החוקית של נותני ההבטחות, שהרי לא יעלה על הדעת שעוזר שר הביטחון ובעלי התפקידים האחרים שעודדו ואישרו את ההתיישבות נשואת הדוח פעלו במרמה, הסתירו את מעלליהם מהשרים ומראש הממשלה והקימו תשתיות ומבנים שכל העולם מדבר עליהם מתוך מחשבה שרק עיני הממונים עליהם טחו מראותם מתנוססים לתפארת בהרים ומשוקצים בתקשורת העוינת אותם. ברור שהם נתנו את הבטחותיהם מתוך כוונה להקנות להן תוקף משפטי מיד כאשר תוסר המניעה המדינית לכך ואין מחלוקת שהמתנחלים הבינו אותן ככאלו.

על כן, התוצאה המשפטית הראויה, שאליה חייב לשאוף היועץ המשפטי לממשלה, היא חיוב הממשלה במתן תוקף משפטי לכל "המאחזים הבלתי מורשים" כהגדרתם בדוח של עו"ד טליה ששון ולכל הבנייה האחרת שהוקמה בצורה דומה.

בשטחי יהודה ושומרון המקרקעין אינם מוסדרים כמשמעות מושג זה בישראל. ובאשר למקרקעין בלתי מוסדרים, החוק במדינת ישראל - המקדש את זכות הקניין בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו [בסעיף 3: "אין פוגעים בקניינו של אדם"] - לא קבע שקרקע אינה נגזלת ושבעלות אדם על אדמתו לעולם עומדת אלא אם מכר אותה כדין לאחר. להפך. בסעיף 10 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1970, העדיף המחוקק הישראלי את זכותו של הרוכש תם הלב, שרומה בעת רכישת המקרקעין, על פני זכותו של בעל המקרקעין, אפילו אם זכותו של האחרון הייתה רשומה כדין בלשכת רישום המקרקעין. ההגנה על קניינו של בעל המקרקעין המוסדרים בישראל היא אך ורק כלפי מי שהקים מבנה או נטע נטיעות על המקרקעין ללא הסכמתו. אך לפי סעיף 23 (ג) לחוק, כאשר הוקם מבנה או ניטעו נטיעות על מקרקעין בלתי מוסדרים, זכויות המקים והנוטע תמי הלב, שסברו בטעות שהם בעלי המקרקעין, עדיפות על זכויות בעל המקרקעין. הם רשאים לרכוש את המקרקעין, למעשה לכפות על הבעלים את מכירתם, תמורת שוויים, אם הסכום שהשקיעו בבנייה או בנטיעה עלה על שוויים של המקרקעין ואם "רכישת המקרקעין על-ידי המקים אינה עלולה לגרום לבעל המקרקעין נזק חמור שאין בתשלום שוויים כדי לפצותו עליו". לכן, אילו הדין הישראלי היה חל על שטחי יהודה ושומרון, לא היה ספק בדבר זכותם של המתנחלים, שהקימו את בתיהם בתום לב, באמונה שעל אדמות מדינה הם מוקמים או על קרקע שנמכרה כדין, לרכוש את הקרקע מבעליה הפלשתינים.

דין דומה, למיטב ידיעתי, חל ביהודה ובשומרון גם על-פי דיני המקום. דיני המקום מתייחסים למקרקעין על-פי סיווגם הקדום, המבחין בין קרקעות מסוג 'מולק' (שהן אדמות פרטיות) לקרקעות מסוג 'מירי' (שהן אדמות המדינה) או 'מוקופה' (אדמות הֶקדש). אין הכרח בענייננו להעמיק חקר עתה בהבדלים בין דיני המקרקעין השונים, כי דין דומה לכולם בעניינו של המקים בניין בטעות, בתום לב, על קרקע שאיננה בבעלותו: אם ערך הבניינים והעצים כשהם עומדים עולה על ערך אותה קרקע, ייתנו את תמורת הקרקע לבעל המקרקעין והקרקע תישאר בידי בעל הבניינים והעצים.

לכן, על-פי דיני הקניין, כלל וכלל לא ברור מדוע מצווה בית המשפט העליון על הריסת מבנים שנבנו על אדמות מדינה או על אדמות פרטיות בידי מתנחלים תמי לב, שהאמינו באמת ובתמים בזכות הקניין והחזקה שרכשו על הקרקע שהוקצתה ליישובים על-ידי מוסדות המדינה והחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציניות, שפעלה בפועל בשליחות המדינה, או לפחות בתיאום מלא עמה. זאת ועוד. אין כל אפשרות אמיתית לברר בימים אלה את האמת במחלוקת בין המתנחלים הטוענים שרכשו בכסף מלא את הבעלות על קרקע מסוימת לבין הערבי הטוען שנחמס על ידיהם. הטעם לכך פשוט. כל עוד אסורה על הפלשתינים מכירת קרקעות ליהודים ודין מוות רובץ על העובר על איסור זה, לא יימצא הפלשתיני שיודה במכירה ולא ראוי שיימצא היהודי, שרכש את הקרקע, אשר יישא את שמו של המוכר בבית המשפט ואגב כך יסגירו למבקשי נפשו. על כן, כל עוד אי-אפשר לשפוט משפט צדק במחלוקת על הבעלות, מן הדין והצדק שבית המשפט יימנע מלדון במחלוקת שבה אין סיכוי לשמיעת עדות אמת מפי הפלשתיני הנרדף בידי בני עמו.

אין בכל האמור לעיל התייחסות למעמדה של מדינת ישראל ביהודה ובשומרון מבחינת הדין הבינלאומי. כלל וכלל לא ברור שיש אמת בטענה המייחסת לה דין מדינה כובשת. אבל, אפילו אם היא כזו, המשפט הבינלאומי איננו מחייב את המתיישבים ביהודה ובשומרון להרוס את בתיהם. ההשוואה למשפט זה בקפריסין היא מעניינת.

קפריסין, כידוע, נחצתה בשנת 1974 לשתי מדינות, אחת בצפון ואחרת בדרום. חלוקת המדינה בפועל כתוצאה מפלישת הצבא הטורקי לצפונה גרמה לבריחה המונית של קפריסאים ממוצא יווני דרומה ושל כאלה ממוצא טורקי צפונה. גבול מפריד בין שני חלקי קפריסין. השנים הרבות של הכיבוש הטורקי (כלשון הקפריסאים הדרומיים) נתנו, כמובן, גם את אותותיהן בזכויות הבעלות והחזקה של נכסי הדרומיים שנשארו בצפון ושל נכסי הצפוניים שנשארו בדרום. יש מהם שתבעו את השבת רכושם או פיצויים על הפסדיהם כתוצאה מחוסר הנגישות לנכסיהם. התביעות נידונו בבית הדין האירופי לזכויות אדם (European Court of Human Rights = ECHR).

המשפט המפורסם מכולם, שהכה הדים לא רק ברחבי קפריסין אלא גם באנגליה, היה בעניינו של זוג אנגלי שרכש בתום לב, כמנהגם של מאות או אלפי בריטים אחרים, חלקת אדמה בצפון קפריסין והקים עליה בית נופש. מתברר שהווילה הוקמה על אדמת קפריסאי דרומי. דרומי זה תבע מבני הזוג את השבת חלקת האדמה שלו. כשהגיעה תביעתו לבית הדין האירופי לזכויות אדם ניתן פסק דין המזכה אותו בהשבה של חלקת אדמתו ומחייב את בני הזוג להרוס את ביתם ולשלם לו מאות אלפי אירו כפיצויים. אכיפת פסק הדין על בני הזוג, שהם אזרחים ותושבים בבריטניה, נעשתה באמצעות בתי המשפט באנגליה. פסק הדין עורר סערה בקפריסין ודיונים משפטיים על הצורך בהגשת תביעות של קפריסאים צפוניים להשבת רכושם הנמצא בדרום, לרבות חלקת האדמה שעליה נמצא שדה התעופה של לרנקה על כל הכרוך בכך (הריסת שדה התעופה). בעקבות פסק דין זה החלו להצטבר מאות תביעות של דרומיים, אם לא אלפים.

לא חלף זמן רב וב-5.4.2010 ניתן פסק דין נוסף בבית הדין לזכויות האדם בתביעתם של דרומיים נגד ממשלת טורקיה לפיצויים בגין נכסיהם שנשארו בצפון קפריסין ואבדן הכנסותיהם. פסק הדין שניתן במשפט Demopoulos and others v. Turkey לא קיבל את התביעה. הוא קבע שהמנגנון שהוקם בצפון קפריסין לפיצוי בעלי הנכסים הדרומיים הוא נגיש ויעיל ולכן אין להיזקק לתביעות הדרומיים המוגשות לבית הדין לזכויות האדם. עליהם להפנות אותן מלכתחילה לאותה מסגרת שהוקמה בצפון. כך ננעלו דלתות בית הדין בפני כ-1,500 תביעות פיצויים שהוגשו עד אותה עת בידי פליטי הצפון.

הנה, כך משלים העולם המערבי עם מציאות החיים. הכלל של ייקוב הדין את ההר איננו נוהג בו. משנוכח באבסורד של פסיקתו המחייבת בני זוג אנגלים תמי לב בהריסת ביתם ובהשבת חלקת המריבה לבעליה, שאיננו יכול עוד להגיע אליה, לא חזר על פסיקה זו. כשהבין בית הדין לזכויות האדם שלא מקרים בודדים ממתינים להכרעתו ושהנושא מחייב הסדר ציבורי, פוליטי, מדיני, הורה על בירור כל התביעות של הדרומיים בפני ועדת הפיצויים של יריביהם הצפוניים.

הצופה אל קפריסין ובעיותיה ("כיבוש" שנמשך כמעט כתקופת ה"כיבוש" הישראלי ביהודה ושומרון) אינו יכול שלא לתמוה מדוע בית המשפט העליון שלנו אינו מושך ידיו מעיסוק בכל התביעות של ערביי יהודה ושומרון ותומכיהם בישראל על הבעלות במקרקעין שנגזלו מהם, כטענתם האמיתית או המדומה, ומצווה על הרס בתים שנבנו בתום לב על אדמה הנטענת שהיא פרטית, עד שתבוא העת שבה אשפר יהיה לברר את אמיתות הטענות ולקבוע תשלום פיצוי נאות לזכאים לכך באמת - כמנהגו של עולם, שראוי לאימוץ בישראל.