עשרה בטבת: הקיצוניות והלקח ההיסטורי

היום צום עשרה בטבת, אחד מארבעת הצומות שנקבעו לזכר חורבן בתי המקדש ואובדן העצמאות היהודית בארץ ישראל למשך אלפיים שנה. בעשרה בטבת שנת 588 לפני הספירה הטיל נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים וכעבור שנה וחצי חרבה העיר. עוד בתקופת המקרא נקבע צום עשרה בטבת לציון תחילת המצור על ירושלים.

עשרה בטבת נקבע בשנת 1950 על-ידי הרבנות הראשית לישראל גם כיום הקדיש הכללי לזכרם של מיליונים מבני אחינו שנספו בשואה שאיש אינו יודע את תאריך פטירתם ומבלי שיש להם קבר בעולם.

ימי הצום אינם רק לצורך אזכור אירועים היסטוריים. הם מחייבים אותנו לחשבון נפש בכל עת ובכל זמן. הנביא ישעיהו הבהיר כי עיקר המשמעות של ימי הצום אינה רק איסור אכילה - הם אמורים לתת ביטוי לסולידריות חברתית שנאמר "פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית". לכן בכל שנה עלינו לשאול את עצמנו מהי משמעותו של יום הצום בהקשר האקטואלי שאנו חיים בו.

המילה "מצור" יונקת מ"צר" - אויב. המלחמות בעולם העתיק הוכרעו בדרך כלל על-ידי הטלת מצור אשר גרם רעב לנצורים. בסופו של דבר הכריע הרעב את הקרב. כלי הנשק הפרימיטיביים והיישובים מוקפי החומה לא איפשרו שיטות לחימה מתוחכמות יותר, אולם המילה "מצור" יונקת גם מהביטוי "צרות עין". כאשר בני אדם נתונים בלחץ לעיתים קרובות הם נוטים לאבד את האיזונים ואת כוחות הנפש החיוניים.

אסור לנו לתת לטעות לחזור על עצמה!

ידוע שבתקופת המצור על ירושלים היו בתוכה מאבקים בין קבוצות כוחניות קיצוניות, אשר בסופו של דבר זירזו את נפילת העיר כאשר מתוך צרות עין איש מרים יד על אחיו תוך שלילת צורת האנוש מהזולת מגיעים ימים מסוכנים העלולים להוביל לחורבן.

במדינת ישראל של ימינו אנו עדים שוב, ולא בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית הארוכה, למצור של צרות עין ושל שלילת הזולת. המרחב הציבורי הישראלי נשלט כיום על-ידי גורמים קיצוניים משני עברי המחסומים, ובסופו של דבר הרוב הדומם משלם את מחירה של הקיצוניות, בייחוד כשמדובר בקיצוניות המונעת מאינטרסים זרים.

אלפיים שנה חיכה העם היהודי לשוב הביתה על-מנת לחיות כבני חורין. 6 מיליון יהודים שילמו בחייהם את מחיר היעדרה של מולדת וחיי גלות. בתהליך ארוך וקשה קמה מדינת ישראל, אולם ברגע אחד אפשר להרוס אותה מבפנים.

מדינה לא יכולה להתקיים ולשגשג אם אין בה לכידות ותחושה של שותפות גורל. ההיסטוריה מעידה כי העם היהודי שרד את המצור ואת הצרות בגלל תחושת השיתוף. דווקא כשיש לנו עצמאות מדינית אך עדיין רבים הצרים סביבנו, אנו מאבדים את תחושת השיתוף, את כבוד הזולת ואת האחריות הלאומית. חשוב להתפלל ולקוות שההיסטוריה לא תחזור על עצמה והרי ימי הצום נקבעו רק כדי שלא נחזור על טעויות העבר.

הנביא זכריה מנבא "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי (בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". זה עוד יקרה אם רק נפנים שאחים אנחנו.