התחלתי ב"תיק מצדה" (יובל אלבשן)- עליו אפרט בהמשך - וממנו המשכתי לרומן הראשון, שכתב יובל אלבשן, "תמיד פלורה". עלי לציין בראש ובראשונה את כתיבתו המשובחת של אלבשן. אבל בזה עשיתי רק מחצית מהעבודה.
הקריאה בספריו סיפקה לי בראש ובראשונה מטען ערכי ורגשי ומכיון שכך ברצוני לשתף את קוראי הבלוג בחוויותי.
"תמיד פלורה" הינו ספר מומלץ על-ידי קוראים רבים
זהו אחד הספרים הטעונים בנדיבות במידות של אנושיות, שיצא לי לקרא בהם לאחרונה. "תמיד פלורה" סיפק לי תובנות חדשות על קבוצת אנשים החיים בישראל והוא עורר בי גם מחשבות על "אנושיות" ועל "ישראליות".
האם קיים דבר כזה שנקרא "ישראליות"? שאלה לא קלה. אלבשן מראה בספרו שקבוצת מהגרים" זו, שסביבה נכתב הספר "תמיד פלורה", הפנימה את התרבות המקומית אך גם שמרה על סממני תרבות המוצא שלה. "תמיד פלורה" עוסק בישראליותם של יוצאי עירק. ניכר במחבר שרצה להעביר אלינו, הקוראים, את האמפתיה שהוא רוחש כלפי קבוצה זאת. שכן, ספרו מציג לא רק את תרבות הדיבור (פתגמים ומשלים בערבית-עירקית) של דמויות הנמנות על קבוצת המהגרים העירקים (אם אפשר לומר זאת כך) אלא גם את מאפייני מערכות היחסים שלהם עם ה"משפחה" וה"חברים".
בתוך כך, אלבשן מטפל בסוגיות אנושיות כמו פְּתִיחוּת, יחסי איש-אישה ויחסי הורים-ילדים באשר הם, ומזמין את הקורא להיות שותף לרגש האנושי. בנוסף, המחבר מעיר את תשומת לב הקורא לרגישותו שלו אליו, רגישות למילוי סיפוקיו של הקורא המתיישב לקרוא את יצירתו. את זאת מציין אלבשן באחד הפרקים האחרונים של ספרו, בו הוא מיידע אותנו, הקוראים, שהוא בוודאי כבש את קוראיו, שסיפק לנו "רגעים שלא נוכל לשכוח לעולם". שבהם הספר "עבר סופית מאגף הביקורים במוחו של קוראו, לשיכון הקבע בנשמתו... בעבור אותו קורא ספציפי זהו הרגע שנגע בו באמת ועל כן הוא בלתי נשכח" (ע' 212).
רשמי מהספר "תיק מצדה"
הכותר "תיק מצדה", עורר בי שאלה: מדוע השתמש המחבר במילה "מצדה" בכותרת לספרו?
אני מכירה היטב את גלגולי "נרטיב מצדה", שנרקם סביב האירוע ההיסטורי שהתרחש בעשור השישי לספירה (63-73 לספירה. המרד היהודי הגדול ברומאים ומותם של המורדים שהתבצרו על המצדה). המחקר הסוציולוגי עוסק בכך רבות ומראה שבשנות ה-40 של המאה העשרים, הוצג האירוע על-ידי הציונות החילונית כסמל של גבורה. שנות ה-40 היו תקופה קשה לעם היהודי בארץ ישראל ובמיוחד באירופה. מה שהתרחש על המצדה הוצג כהמשך המרד של היהודים ברומאים ובעיקר, כ"מות גיבורים".
המגמה הייתה למצוא אירוע בעברו של העם היהודי שישמש מודל לחיקוי בקרב המתיישבים הציונים בא"י. הנרטיב של מה שהתרחש על המצדה סיפק מקור לגאווה, בשל אלמנט הגבורה שהובלט בו, ולא ההתאבדות ההמונית. כיוון שכך, כשהתחלתי בקריאה חיפשתי קשר בין העלילה שבספר לבין ערך הגבורה. יפה כתב אלבשן (כשציטט את נאומו של דוד אלעזר, הרמטכ"ל התשיעי של מדינת ישראל) שאנדרטאות בישראל אינן משדרות ניצחון אלא מציינות שמות הנופלים, הנחשבים כגיבורים שלחמו למען המשך קיומנו כעם במדינה חופשית.
ערך הגבורה בסיפור מותם של המורדים שהתמודדו עם המצור הרומי על המצדה, קיבל ממד של מיתוס. אין הוא מייחד את ה"גבורה" לאדם יחיד, אלא בעיקר לקולקטיב. מדינת ישראל טיפחה ועדיין מטפחת את ערך הגבורה שבנרטיב המצדה, הן ביחס לקולקטיב והן ביחס ליחיד. אלבשן מתייחס ב"תיק מצדה" בראש ובראשונה אל ה"גיבור" היחיד, סא"ל נמרוד גרין, המלווה את העלילה מתחילתה עד סופה. זאת למרות שבתחילת הסיפור נמרוד אינו מצטייר כגיבור (בעיני, לפחות), במישור היחסים שלו עם אשתו ובלשון המעטה.
אולם אתוס הגבורה העולה מנרטיבים ישראלים, לרבות סיפור המצדה, אינו מתייחס הרי ליחסים בין סגני אלופים לבין נשותיהם אלא לגבורתם ולתרומתם להמשך הקיום היהודי בישראל ובעולם.
מלבד אלמנטים מסוימים בסיפור, שהזכירו לי את ספריו של ג'ון לה קארה ואת הסיפור עם ההיבט הפילוסופי על "שובו של מרטין גר", הקריאה בספר הייתה מלווה בתחושה חזקה שהמחבר, אלבשן, מעורה היטב בערכי הגבורה והוא חדור גאווה לאומית (תחושה שאומתה בדבריה של
שלי יחימוביץ'על יובל אלבשן).
"תיק מצדה" אינו ספר מתח במובן הרגיל של המילה. אלבשן בונה עלילה שיש בה מתח, אך בד-בבד היא משדרת לקורא ערכים של ארץ ישראל היפה. העלילה מגוללת סיפורם של "אנשים יפים באמצע הדרך". אלו שעושים ימים כלילות על-מנת לשחרר את נמרוד גרין מידי חוטפיו ולהשיבו לישראל ולחיק משפחתו.
אהבתי את הגישה הזאת של אלבשן וגם את הדרך שלו להראות, דרך הסיפור המורכב ורווי המתח, לא רק יחס פטריוטי למדינה שלנו אלא גם את היחס האמפתי של המנהיגים שלנו לאזרחים מן השורה.
אין לי ספק ש"תיק מצדה" ייהנה את הקורא הישראלי וייכלל בין רבי המכר הערכיים.
