מועצת העיתונות בישראל הוקמה בשנת 1963 כגוף וולונטרי על-ידי כלי התקשורת הכתובים דאז (מו"לים, עורכים ועיתונאים) ונציגי ציבור. במועצה חברים "נציגי ציבור" כביכול (40%), עיתונאים (30%) ועורכים ומו"לים (30%). "נציגי הציבור" נבחרים על-ידי המו"לים העורכים והעיתונאים. עם חבריה ועסקניה של המועצה נמנו במשך השנים במיוחד העיתונים הגדולים, ובראשם: ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ. למו"לים ולעיתונאים מעמד מיוחד במועצה, ובידם הכוח להכריע אלו נושאים יטופלו ואלו יטואטאו.

מאז שהוקמה ב-1963 ועד 2011 פעלה המועצה בלא שהייתה אפילו ישות משפטית. ספרי החשבונות נוהלו כבחנות מכולת. רק בחודש מאי 2011 היא נרשמה כעמותה.

מרכיבי המועצה מתנהלים כקרטל תקשורתי, בלא שקיבלו לכך היתר. הם מצופפים שורות, למטרותיהם-הם, באמתלה שהם משרתים בדרך זו את הציבור הרחב. סוד גלוי הוא, כי המועצה משמשת כעלה תאנה. היא מאחזת את עיני הציבור כאילו היא אמונה על שמירת הסדר ובידה הכוח להסדיר את פעילות חבריה; בעוד שבאופן התנהלותה ולחציה על המחוקק - כך שיימנע מהסדרה חוקית של פעילות התקשורת, לרבות חוק שיכביד ידו על עברייני תקשורת, המועצה היא אחד הגורמים התורמים באופן נפסד להנצחת ההפקרות שהתמסדה בתקשורת.

עריצות המועצה

המועצה מציינת באתרה, כי היא מופקדת על שמירת הערכים של עיתונות חופשית וטובה. במסגרת זו, נטען, היא קובעת "את כללי האתיקה החלים על כלי התקשורת ואוכפת את הכללים האלה". בפועל, המועצה נעדרת שיניים ואין בכוחה לכפות מרותה על חבריה. לראיה: אחד הכללים החשובים שקבעה - המחייב את כלי התקשורת הנמנים כחברי מועצה לפרסם מדי שנה את האינטרסים העסקיים שלהם - אינו מיושם, ולא בכדי: בעלי כלי התקשורת הנ"ל "מצפצפים" על המועצה. הם נמנעים מלגלות לציבור את המידע הרגיש המתחייב, ומשתמשים במועצה רק להשגת מטרותיהם.

לו הייתה המועצה מצליחה לכפות מרותה על חבריה, ניתן היה אולי לברכה על מתן שירות לציבור. אלא שבפועל, ובאופן הנוגד את מעמדה המשפטי הוולונטרי, מנסה המועצה לשלוח ידיה לחצרי אחרים.

המועצה מנסה לכפות עמדתה, "חוקיה" ו"כלליה" על כלי תקשורת אחרים - גם על אלה שאינם מיוצגים ואינם חלק ממרכיביה של המועצה. ובמילים פשוטות: המועצה פועלת באופן שרלטני, כאשר מחד-גיסא - היא טוענת שהיא גוף וולונטרי (המחייב את חבריו), וכך אכן היא; ומאידך-גיסא - היא מנסה להטיל מרותה ועריצותה על כלי תקשורת אחרים, שאינם חברים בקרטל המפוקפק והבלתי חוקי שאותו היא מאגדת. מצב בלתי סביר ובלתי חוקי זה מחייב חשיפה ומאבק והפסקת פעילותה הבלתי חוקית. באין מי שיעשה את המלאכה - אעשה זאת ב-News1.

מועצת העיתונות הקימה לעצמה בית דין לאתיקה. ביסודו הוא נועד לשפוט חריגות מצד עיתונאים החברים באגודת העיתונאים ו/או אלה הפועלים בכלי התקשורת הנמנים עם מרכיבי המועצה. אדם הרואה עצמו נפגע מפרסום מצד מי מכלי התקשורת המרכיבים את המועצה, רשאי לפנות בתלונה לבית הדין לאתיקה. תלונתו נבדקת בתחילה על-ידי גורם מטעם המועצה. לאחר מכן, אם נמצא כי יש לדון בה לעומקה, היא מועברת לבית הדין לאתיקה – לערכאה ראשונה (בת שלושה חברים). ערעור על החלטת בית הדין לאתיקה מוגש לפורום המכנה עצמו: "בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות בישיבתו כערכאת ערעור".

בראש בתי הדין עומד כיום עו"ד אורי סלונים. איש נהדר, לכל הדעות. ואולם נראה, כי מעמדו המשפטי של סלונים, כמו גם זה של דורנר, מנוצל לרעה, שכן: באופן מוזר ובלתי חוקי נוטלת לעצמה המועצה את החוצפה, את העריצות, ואף את הסמכות, כביכול, להחיל מרותה על אחרים – גם כאשר אלה אינם נמנים עם אורגניה, ולנסות ולנהוג בהם כבבית דין שדה. העסקנות המכוערת המתקיימת באגודת העיתונאים ואף במועצת העיתונות, מאפשרת לכמה מאנשיה "לשחק" בהרכבים, ובדרך זו "לתפור" פסקי דין נגד גורמים שאינם נמנים עם אנשי חצרם.

העיתונאי מיקי רוזנטל הגיש בנובמבר 2010 תלונה נגד הח"מ ונגד News1, בגין רשימה שכתב העיתונאי אמיר זוהר (מיורוקום לאלפרון באהבה, 03.11.10) - בלוגר אחד מתוך כ-1,500 בלוגרים רבים וטובים, המפרסמים רשימות באתרנו. רוזנטל נמנע מלהגיש את תלונתו גם נגד אמיר זוהר, וטעמיו וחששותיו עימו. תחת זאת הוא התמקד בח"מ, למרות שהוא אמור לדעת כי אחריותו של מו"ל ו/או עורך לתוכנם של טוקבקים ו/או לתוכנם של מאמרים מצד בלוגרים, מוגבלת, מטבע הדברים.

קודם לתלונתו אל מועצת העיתונות פנה רוזנטל אל הח"מ. פנייתו טופלה כדבעי. בוצע עידכון באותה רשימה ותגובתו הוכנסה במלואה. אלא שרוזנטל התקשה להתמודד עם האמת הקשה, שנותרה: הביקורת הגלומה ברשימה בדבר התנהלותו הבעייתית בפרשה שבה מככב עו"ד רונאל פישר - איש שנוי במחלוקת שכבר ביצע כמה חטאים, בעסקת נדל"ן שבה נטל חלק מרכזי ניסים אלפרון.

בתלונתו למועצת העיתונות, ייחס רוזנטל לח"מ לא רק פרסום בלתי נכון בלא מתן זכות תגובה מראש, אלא גם כוונת זדון. רוזנטל, כמו רוזנטל, פעל כפי שפעל נגדי לאחר שסיבך את ערוץ 10 בפרסום כוזב ופוגעני ולאחר שהוגשה נגד ערוץ 10 תביעת דיבה מצד איש העסקים משה בובליל, חברי האישי שנים רבות, שהצביע בתביעתו על מעשיו המפוקפקים ומושחתים של העיתונאי המתחסד, הוא רוזנטל. רוזנטל הגיש את תלונתו נגד הח"מ זמן קצר לאחר שהוגשה תביעתו של בובליל, ולאחר שזו פורסמה באתרנו. רוזנטל, שהתנהג כמי שמגיעה לו בדין חסינות מביקורת, טען, ממוחו הקודח, וברצינות מלאה ומדאיגה: פרסום כתבתו של אמיר זוהר נעשה בגלל התחקיר שאני עורך על בובליל. טענה הזויה זו לא התקבלה אפילו על-ידי חבר הליצנים בבית הדין בשתי הערכאות אליהן פנה.

הכפשות אישיות

רוזנטל, כמו רוזנטל, לא נמנע מהכפשות אישיות נגדי, אולי בידיעה ברורה: הוא יזכה לאוזן קשבת אצל חבריו ומקורביו במועצת העיתונות, שבה, כאמור, לח"מ ו/או ל-News1 אין כל ייצוג, וגם איננו חפצים להמנות עם המועצה ואורגניה.

בשורה התחתונה: טענותיו המוזרות ומשוללות היסוד נדחו על-ידי בית הדין לאתיקה (בערכאה הראשונה). לאחר מכן הן נדחו ברובן על-ידי ערכאת הערעור. עם זאת, דחיית תלונתו במהותה לא הרתיעה את חבורת השופטים-הליצנים להציג קביעות מופרכות הנוגעות לסמכותם לשפוט, ובמקביל ליצור מצג שווא - באופן כוזב, פוגעני ומושחת. ערכאת הערעור לא נמנעה מלייחס לי עבירה כביכול על כללי האתיקה - בשל זאת שלא ניתנה לרוזנטל, כטענתו, זכות תגובה, מבעוד מועד, וזאת למרות שבניגוד לקביעתם - אמיר זוהר כלל ברשימתו את התייחסות רוזנטל לעניינים נשוא הרשימה.

הפוסל במומו פוסל

יותר מכך: בניגוד לחובתם המיומרת, חברי המותב בערכאת הערעור וקודם לכן בבית הדין לאתיקה לא עשו את המינימום המתחייב כדי להגיע לחקר האמת. לראיה: הם לא טרחו להזמין את אמיר זוהר כדי שימסור את גרסתו לטענותיו של רוזנטל. התוצאה: ליצני המותב קבעו קביעות מופרכות והטילו דופי גם באמיר זוהר, מבלי שניתנה לו קודם לכן זכות תגובה. הנה-כי-כן: הפוסל במומו פוסל.

תלונתו של רוזנטל נדונה בתחילה על-ידי בית הדין (ערכאה ראשונה), שהורכב משלושה "שופטים": עו"ד ד"ר יובל קרניאל, רועי כ"ץ, רותי סיני. דחיתי את דרישתם להישפט בפניהם. טענתי כי הם נעדרי סמכות. הסברתי שאיני נמנה עם אורגני מועצת העיתונות. טענתי כי איני מכיר בסמכות מועצת העיתונות עוד מהימים של "פרשת כלל", וגם עתה אין לי עניין להימנות עימם.

על-אף זאת, שלושת השופטים-הליצנים הנ"ל ניהלו דיון בתלונתו של רוזנטל, ברוב חשיבות והדר. הם קיבלו החלטה שאומנם דחתה את תלונתו, במהותה, אך עם זאת גינו את הח"מ בגין אי-התייצבות בפניהם. הנימוק המרכזי לדחיית תלונתו: חוסר יכולת לבחון את התלונה לגופו של עניין, בנסיבות הקיימות - נוכח אי-הסכמתי להתייצב בפניהן.

בעקבות ההחלטה הנ"ל, שיגרתי מכתב אל שלושת הליצנים הנ"ל (ציטוט):

• 
  החלטתכם ו/או קביעותיכם מיום 01.06.11 ניתנו בחוסר סמכות ותוך שימוש מטעה ואף כוזב, משל מדובר בבית דין מוסמך. המדובר בהתחזות פשוטה וברורה ל"בית דין" ו"חברי בית דין", משל מדובר ביישות משפטית הפועלת במסגרת שאושרה כחוק. קביעותיכם, לרבות אלה המייחסות לי "איומים" ו/או "סגנון מאיים", מהוות לשון הרע.
  

מכתבי המתריע לא נענה. ואילו רוזנטל בחר להגיש ערעור, שבו טען, אוי לבושה, כי מעמדו של בית הדין לאתיקה במועצת העיתונות הוא כשל בית משפט. על-כן, נימק המשפטן הדגול לפי תפישתו המעווותת והמגוחכת: נתבע שלא הסכים להתייצב בבית המשפט, כמוהו כמי שוויתר על הגנתו, ולכן יש לקבל את התביעה נגדו.

ובמילים פשוטות: לגישת רוזנטל, המשים עצמו עצמו כעיתונאי-חוקר חשוב, סמכות בית הדין לאתיקה דומה לסמכות בית משפט שלום ומחוזי ועליון - המוסמכים על-פי חוק. על-כן, כתב-אמר, יכול בית הדין לאתיקה לכפות מרותו גם על-מי שאינו חבר במוסדותיו ולקבל החלטות שיחמירו אף עם מי שמסרב לקבל מרותו.

הנה-כי-כן: רוזנטל מפגין חשיבה מקורית ויצירתית, שבנסיבות רגילות הייתה יכולה לזכותו לפחות במועמדות לבית המשפט העליון, או למצער - בפרס נובל לשרלטנות. אוי לערוץ 10 ואוי לצופיו, שאיש כזה, שהבנתו את מקומו כל-כך מוגבלת, הוא העוסק במלאכת התחקירים.

מיקי רוזנטל עזב את תפקידו כסגן עורך בעיתון ידיעות אחרונות, תפקיד ניהולו בעיקרו, בנסיבות שטרם הובררו. הוא, מצידו, לא טרח לפרטן. שימעו יצא בשנים האחרונות - כעיתונאי-חוקר, בעיקר בזכות ההליכים שנקט איש העסקים עידן עופר, במטרה לסכל את פרסום הסרט: שיטת השקשוקה, שעסק במשפחתו ובעסקיה. רוזנטל זכה ליחסי ציבור טובים מצד כמה כלי תקשורת, שהעצימו את הפרשה, במיוחד בשל רוחות רעות המנשבות נגד בעלי הון בישראל.

צפיתי בסרטו של רוזנטל בהקרנת הבכורה בסנימטק בתל אביב, על-פי הזמנתו האישית. ניתנת האמת להאמר: כבר בעת הצפייה הבנתי עם איזה שרלטן ודמגוג יש לנו עסק. לכן נמנעתי מלשבחו. עסקתי שנים רבות קודם לכן בכיסוי הקונצרנים הגדולים במשק וצברתי ניסיון רב בתחום זה. נאבקתי לא מעט נגד הבנקים הגדולים ובמיוחד נגד קונצרן כלל ומי שעמדו בראשו: אהרן דוברת, יצחק שרם ואחרים, וגם נגד מי ששלטו בו: קבוצת אי.די.בי. ובנק הפועלים. הוצאתי לאור שני ספרים שעסקו במלחמה בשחיתות הן מצד המערכת העסקית והן מצד המערכת המשפטית והשלטונית. גם בשנים האחרונות פרסמתי תחקירים על בעלי הון ואישי ציבור שסרחו. התוצאות מדברות בעדן.

לכן הבנתי בו-במקום, כבר בעת הצפייה בסרט, כי למרכיבים בסיסיים בפרסומיו-השמצותיו בסרטו של רוזנטל נגד החברה לישראל ומשפחת עופר, אין יסוד. רק לשם דוגמה: רוזנטל האשים את משפחת עופר והטיל עליה אחריות אפילו לליקויים שאירעו בתקופה שנשלטה כימיקלים לישראל (חברה-בת) על-ידי המדינה... רוזנטל האשים את משפחת עופר ברכישת חלקה של המדינה בחברת הספנות צים במחיר מציאה, והוא לא טרח לתקן ו/או לעדכן את קביעותיו גם לאחר שהתברר מעבר לכל ספק כי משפחת עופר הפסידה הון עתק בחברת צים ונאלצה להזרים מאות מיליוני דולרים כדי להצילה מקריסה.

בכיינות, חוסר יושר

רוזנטל הוצג כעיתונאי לוחם, למרות בכיינותו ומקצועיותו הרדודה. העובדה שסרטו כלל דברי כזב לא מעטים נדונה באופן מוגבל ביותר; העובדה שהוא פעל באופן מפוקפק ובלתי מקצועי, כמעט שלא טופלה בתקשורת; העובדה שרוזנטל הטריד ורדף זקנים בשטח ציבורי (את סמי עופר ורעייתו) - בניסיון לכפות עליהם להשיב לשאלותיו, לא טופלה ולא גררה גינוי חריף; רוזנטל פעל באופן בזוי, מכוער ומופקר, שאמור לקומם עיתונאים ישרי-דרך. במדינה מתוקנת ועם תקשורת הגונה, היה רוזנטל נבעט מכלי התקשורת, לבלי שוב.

רוזנטל נחשב בעיני לאדם ולעיתונאי בזוי. מריר, נרגן ודמגוג. הוא מדבר מחד-גיסא גבוהה-גבוהה על ערכים ועל יושר אישי, אך מאידך-גיסא - הוא מתנהל בגסות רוח ואינו עושה את הנדרש כדי להימנע מפרסום דברי שקר. בדיקה קצרה של כמה מתחקיריו יכולה בנקל לגלות את הכזבים הסדרתיים, כמו גם את עריצותו, שרלנותו ואת שיטתו - הגורמת נזקים ומסכנת את עורכיו ומנהליו בהוצאת לשון הרע נגד אחרים.

רוזנטל נהג באופן בזוי גם כלפיי - בתלונתו אותה הגיש למועצת העיתונות. הוא ניסה להטיל בי דופי אישי, כאילו פעלתי משיקולים זרים, ונדחה בשתי "ערכאות". על-אף זאת, לא נמנעו אותן ערכאות מלקבוע כי הן מוסמכות לדון בתלונתו, ואף להציג עצמן כ"בית דין" מוסמך לכל דבר ועניין. על-כך בהמשך.

מועצת העיתונות זימנה את הח"מ לדיון שנקבע ליום 30.11.11 בפני ערכאת הערעור, המורכב מחמישה שופטים-ליצנים, ובהם העיתונאית הדס שטייף. ימים ספורים קודם לכן, ובעקבות חשיפתי את מעשיה הפליליים של שטייף, היא נאלצה להתפטר. במקומה מונה מנשה רז, מקורבו של יוסי בר-מוחא - שאת מעשיו המפוקפקים יחד עם העיתונאי אריה שקד חשפנו ב-News1.

חבורת הליצנים, שכללה קודם לכן את שטייף, דחתה את הדרישה וקיבלה "החלטת ביניים", כלשונה, לפיה בית הדין לערעורים של המועצה רשאי ומוסמך לדון בתלונה ובערעור שהגיש רוזנטל, על-אף שהח"מ אינו חבר במועצת העיתונות, ולמרות ש-News1 אינו נכלל כחבר במועצת העיתונות.

בהחלטתה - שניתנה כתגובה לדרישתי שתצביע על מקור סמכות לפעולתה ולקביעותיה, טענו חמשת חברי המותב כי את סמכותם הם שואבים מפסק דין שניתן בבית המשפט העליון, ומהחלטת המועצה המסמיכה את עצמה...

האם שוטר הנני?


משל למה הדבר דומה? לכך שאכריז כי שוטר הנני. ואתמוך זאת בתרשומת שאערוך. ולאחר מכן אחבוש כובע ומדים של שוטר, אגיע לביתו של משה נגבי, ואעצור אותו בעוון עבירה פלילית שעליה אצביע; ולאחר מכן אפעל לחקירת מנשה רז בעוון קבלת כספים מרשות השידור באופן בעייתי...


למי התייחס השופט זמיר?

במכתבי אל חברי "בית הדין" דחיתי את דברי ההבל שכתבו והצגתי את עמדתי. להלן עיקרי הדברים (28.11.11):

• 
  1) ההחלטה דנן מוכתמת בעצם השתתפותה של גב' הדס שטייף כ"שופטת" בחבר "בית הדין", למרות שהורשעה בפלילים. התפטרותה – רק לאחר שפרסמתי את הדבר ב-News1 והצבעתי גם על אחריותכם האישית למצב זה בשל מחדל ו/או אי-ביצוע בדיקה – אין בה כדי למרק את ההחלטה.
  
  2) כפי שכבר ציינתי, אין לי כל רצון או עניין להעלות את תשובותי וטיעוניי באשר לתלונתו המופרכת, ההזויה וחסרת האחריות של רוזנטל, ואין לראות באמור כאן תשובה ממצה ומלאה לטענותיו. אני חוזר וקובע: פנייתו של רוזנטל למערכת News1 טופלה כדבעי ובאופן הוגן ומהיר. תלונתו למועצת העיתונות נובעת לצערי משיקולים אחרים, זרים.
  
  3) בהחלטת הביניים שלכם הנכם שבים וטוענים כי "בית הדין לאתיקה" של מועצת העיתונות מוסמך לדון ולפסוק בתלונות של הפרת כללי האתיקה העיתונאית על-ידי עיתונים ועיתונאים... "אף אם אינם חברים במועצת העיתונות". לצורך זאת אתם מסתמכים על דיון שהתקיים בבית המשפט העליון בעניין דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח'. בכל הכבוד, פסק דין זה אינו רלוונטי לענייננו בשל הנימוקים שלהלן:
  
  3.1 בהליך דנן, המערערים הינם ידיעות אחרונות ועיתונאים החברים במועצת העיתונות ובאגודת העיתונות, בהתאמה. שונה המצב כאן;
  
  3.2 כב' השופט דאז, יצחק זמיר, הביע שם את עמדתו בהקשר לסוגיה שעמדה בפניו, וביחס לאותו עיתון ולאותם עיתונאים החברים במוסדות העיתונות;
  
  3.3 כב' השופט זמיר הביע שם את רעיונותיו ומחשבותיו, אך בכל הכבוד – אלה מעולם לא עוגנו בחקיקה מתאימה;
  
  3.4 פרופ' יצחק זמיר זכור לי לרע מ"פרשת חרם המודעות" - עת כיהן כנשיא מועצת העיתונות. ושם הוא פעל באופן מחפיר ובלתי תקין - כשנתן ידו למכירת עקרונות עיתונאיים בסיסיים תמורת מודעות. מאז ועד עתה אין לי עניין להיות חבר במוסדות העיתונות. בנסיבות אלה, בכל הכבוד, ולאחר שנכוויתי ברותחין, לדבריו של זמיר אין משקל מהותי בעיני.
  [...]
  
  5) בכל הכבוד, הניסיון שלכם להציגני כאילו אני מתנגד לביקורת, הינו פסול ומקומם. אני חשוף ופתוח ומכבד ביקורת לגיטימית. אני מאפשר פרסום מאמרים ב-News1 גם כאשר הם כוללים ביקורת אישית נגדי. עם זאת, אני שולל התחזות ושיפוט בבית דין שדה, כפי שהנכם נוהגים.
  
  6) בכל הכבוד, אני יודע היטב על חשיבותה של עיתונות חוקרת לדמוקרטיה ועל החובות החלות על עיתונאי. איש מכם לא שילם מחירים כמוני להגנה על ערכים אלה. פעלתי עשרות שנים לשם כך, ואני פועל ונאבק מדי יום לקיומה של עיתונות חופשית.
  
  [ההדגשות במקור, י.י.]
  

הדברים שלעיל לא הרתיעו את חמשת חברי המוצב מלכתוב דברי שקר, במסגרת "פסק דין", כביכול. כל החמישה - עו"ד יורם סמואל (אב"ד), עדה אושפיז, משה נגבי, פרופ' מיכאל קורינאלדי, ומנשה רז; וכן בית הדין בערכאה הראשונה, חטאו לתפקידם: הם יצרו לעצמם סמכות יש-מאין, נמנעו מלקיים דיון הגון, ואף לא עשו את המינימום המתחייב: לזמן את אמיר זוהר, שכתב את הרשימה, למסור את עמדתו ודבריו ואת הבהרותיו.

כאמור לעיל, חמשת ה"שופטים" המפוקפקים חרצו דין באשר לכתבתו של אמיר זוהר, בלא שהזמינו אותו, כלל וכלל, לדיון ו/או לעדות ו/או להגיש בכתב את גירסתו. זוהר מסר ל-News1 את התייחסותו שלהלן (ציטוט):

• 
  
  תמוה בעיניי כי שני בתי דין לאתיקה של מועצת העיתונות ערכו דיונים (ראשי וערר) בנוגע לטקסט, ולכותרת, אשר כתבתי בבלוג שלי, ״הפוסטה״, ואשר פורסם כפי שהוא באתר של יואב יצחק, לא טרחו לשמוע את עמדתי כעיתונאי אשר כתב את הטקסט המדובר. גם אם רוזנטל לא התלונן נגדי, ואולי דווקא בגלל זה.
  
  בהקשר זה אציין, כי בניגוד למה שנכתב בהחלטת בית הדין, בין הפוסטה שלי לבין האתר של יואב יצחק אין שום הסכם לחילופי תכנים.
  
  לגופו של עניין, אם היו מבקשים את עמדתי היו מבינים כי עו״ד רונאל פישר לא היה רק חבר של רוזנטל ובעל פינה בתוכנית שלו, כפי שפורסם בכתבה, פישר היה יועץ משפטי קבוע של התוכנית, שגם ערך את הפורום של התוכנית 'בולדוג' באינטרנט והשיב שם כיועץ משפטי לשאלות הגולשים. כל זה כאשר במקביל פישר משמש כיועץ המשפטי של ניסים אלפרון, הפולש לשטח נשוא התחקיר. ממי בדיוק לקח רוזנטל תגובה לנושא התחקיר?
  
  מצער שבית דין לאתיקה, שאמון על שמירה של זכות התגובה, ויושבים בו כמה אנשים מוערכים בתחום המשפט והתקשורת, מתעלם מזכות אלמנטרית זו של הכותב, ואף מייחס לו אמירות הגובלות בלשון הרע.
  
  אני שומר לעצמי לפעול בהקשר זה ככל שאמצא לנכון, בינתיים בכוונתי לבקש מבית הדין לבטל את ההחלטה הזו בהקדם ולקיים דיון נוסף בנושא, בהשתתפותי, שם אחשוף את הפרטים המלאים על ההתנהלות של פישר ורוזנטל.
  

החלטת "שופטי"-ליצני בית הדין לערעורים הועברה לידיעתי ביום 21.12.11. על-פי אותה החלטה, מייחסת לי חבורת הקונילמלים עבירה אתית, בכך שלא טרחתי לקבל ולפרסם אישית, מבעוד מועד, את תגובת רוזנטל. ההחלטה כוללת את שתי הפסקאות שלהלן:

• 
  הנילון לא הופיע בפנינו וכפר בסמכותנו לדון בתלונה נגדו, עובדה שהביאה את הערכאה הראשונה להחלטה, כי איננה יכולה לקבל הכרעה.
  
  אנו סבורים אחרת: שיטתנו המשפטית היא השיטה האדברסרית, הקובעת כי עובדות הנטענות על-ידי צד אחד ואינן מוכחשות על-ידי הצד השני – הן עובדות נכונות, ובית הדין רשאי לקבלן.
  

לפי גישת הליצנים הנ"ל - בעיקרון, ניתן לקבל טענתו/תלונתו של כל שקרן, תהא חומרת דבריו אשר תהא, גם אם אין מנגד גירסה של הנילון. מעניין שכך סבור גם הפרשן הדגול מטעם עצמו, משה נגבי, המאמץ שיטה הנקוטה בבית דין רשמי - המופעל מטעם המדינה על-פי חוק, ומבקש להחילה על עצמו, כאילו היה שופט, גם בבית דין שדה שהוא וחבריו הליצנים שותפים בהפעלתו.

וואלה מוסיפים שקרים

ההחלטה המופקרת מצד חמשת "השופטים" הנ"ל מכשילה ומסבכת, למרבה הצער, גם עיתונאים צעירים יחסית בפרסום לשון הרע. אחד מהם, דוד אברהם שמו, פרסם באתר וואלה ידיעת-דיווח כביכול על "פסק הדין" ההזוי.

אברהם הוסיף גם שקרים "משלו", כאשר ציין בכתבתו: "בית הדין לאתיקה קבע כי יצחק ניסח כותרת תוקפנית ללא ביסוס נגד מיקי רוזנטל...". קביעה שכזו לא הייתה ולא נבראה, היא אינה מופיעה ב"פסק הדין", ובשום שלב איש לא האשים את הח"מ אישית בניסוח הכותרת.

אברהם לא טרח לתקן את דיווחו הכוזב והפוגעני, אם מחמת חוסר מקצועיות, אם מחמת כוונת זדון ואם סתם בגלל טיפשות. גם עורכיו לא טרחו לתקן זאת, ואולי לא בכדי: חברת יורוקום, שהייתה יחד עם פישר-רוזנטל וניסים אלפרון נשוא הביקורת בכתבתו של אמיר זוהר, נמנית עם קבוצת איש העסקים שאול אלוביץ, השולטת בחברת התקשורת בזק - ששולטת בוואלה... עולם קטן כבר אמרנו?

ליקויים חמורים נוספים


קביעות חבורת הליצנים שניתנו ממסגרת "פסק הדין" - שנעדר אפילו תאריך חתימתו, כוללות דברי הבל ולשון הרע, כמו גם ליקויים פרוצדורליים חמורים. הנה כמה מהם:

• פרופ' מיכאל קורינלדי (אחד מחברי המותב) לא השתתף בדיון-בערעור. לידידו האישי אמר כי הוא נעדר בכוונה עקב רצונו, כדבריו: "לא להיכנס בין שני ההרים" - רוזנטל מזה ויואב יצחק מזה. למרות זאת, ובאופן מוזר למדי, חתם קורינלדי על פסק הדין בערעור... ובכך נתן לו תוקף מחייב כאילו נוהל ההליך עם הקוורום המתחייב (חמישה שופטים-ליצנים);

• חברי המותב דחו בפועל את חלקיה העיקריים של תלונת רוזנטל, ובעיקרה: את תלונתו לפיה ייחס לי שיקולים זרים וזדוניים. למרות זאת, הם נמנעו מלציין זאת בהחלטתם, ובכך הפרו את האיזון המתחייב ואת העמדת רוזנטל במקומו;

• חברי המותב חרצו את דינו של אמיר זוהר - כאילו כתב ברשימתו דברים לא נכונים, וזאת מבלי שנתנו לזוהר את יומו, מבלי שפנו אליו לקבל את גירסתו, ומבלי שחייבו את רוזנטל להוסיפו כמשיב כדי לאפשר לו להגן על עצמו;

• חברי המותב קיבלו את הסברו של רוזנטל - שהיתמם ומסר שלא ידע על מערכת יחסיו של חברו האישי, עו"ד רונאל פישר, עם ניסים אלפרון, וכאילו רק נוכח אי-ידיעתו לא כלל דברים אלה בכתבת תחקיר ששידר בטלוויזיה. חברי המותב לא העמידו אותו במקומו, וחמור מכך: הם נמנעו מהבעת תמיהה גדולה על תמימותו כביכול של העיתונאי-החוקר הדגול.

חמשת ה"שופטים" השקרנים - עו"ד יורם סמואל (אב"ד), עדה אושפיז, משה נגבי, פרופ' מיכאל קורינאלדי ומנשה רז, לא נמנעו בנוסף מלהלך עלי אימים בהודעתם אלי בכך שהציבו לי אולטימטום, שבו איימו שיפרסמו את החלטתם המופרכת והמושחתת - אם לא אדאג בתוך שבעה ימים לפרסמה בעצמי, באתרי. הודעתם הופצה באמצעות מזכ"ל מועצת העיתונות, אריק בכר, שפועל כ"שַׁמָּשׁ" של המועצה בכלל ושל בר-מוחא בפרט. מדובר בעבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין (ראו מסגרת). ואכן, הם מימשו את איומם.

הנה-כי-כן: נוסף להחלטה מפוקפקת הגדושה בדברי לשון הרע, איימו ה"שופטים" גם בהפצת השקרים נגד הח"מ בניסיון להפעיל אמצעי של סחיטה באיומים. וכאן כבר עסקינן, כמשתמע, בחשד לעבירות חמורות על-פי חוק העונשין. בזאת אטפל בנפרד.

- המשך יבוא, י.י.