בזכותו של הסכם השילומים

קשה לדמיין שהיום, 60 שנה לאחר מעשה, היו יורשיו של בגין חוזרים על החיזיון המשפיל. באירוניה של הגורל משמש עתה יורשו הרוחני של המנהיג המיתולוגי, איש תנועתו, בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו, שלא רק שאינו מחרים את גרמניה - הוא אפילו מוקיר, בראש חוצות, את תרומתה האדירה למדינה, שבלעדיה לא הייתה מצליחה לעמוד על רגליים איתנות.

מסתבר שמה שלא עשה השכל - עשה הזמן. בהסכם השילומים לא היה משום מחילה לגרמנים של ימים עברו. פשעם הנורא הרי תלוי ועומד לעד. אלא שלא ניתן לפקוד עוון אבות על בנים, ולא כל שכן אין שום סיבה להפקיד בידי יורשיהם פרוטה מן הממון שנגזל, בבחינה של "הרצחת וגם ירשת". והרי הגרמנים עצמם אינם מתעלמים מפשעי העבר של אבותיהם. הם מתנערים מהם במפורש ומוציאים אל מחוץ לחוק את מי שתומכים בהם. הם אפילו מבקשים לשלם עבור פשעי העבר, מבלי לדרוש עבור התשלום מחילה, וגם שולחים אלינו שליחי "כפרה", החשים, שלא באשמתם, ייסורי-מצפון ומבקשים תוך כך לסייע, בהתנדבות, לארגונים ולמוסדות ישראלים שמשוועים לעזרה. את היד המושטת הזאת אסור לנו, בשום אופן, לדחות.

שנות החמישים של המאה החולפת היו שנים הרות-גורל למדינה שרק נולדה. הן מצאו אותה על סף משבר כלכלי עמוק. הנתונים החמורים על מצבה עירערו את שלוות-נפשו של ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, שחרד לגורלה. עדות לכך הם הדברים שכתב ביומנו האישי: "מצב המזון בכי רע ועוד מעט גם לא יהיה אפילו לחם. בשום מקום לא ניתן להשיג אשראי, ואם לא נקדים רפואה למכה - יתחולל אסון".

במעשה נועז מאין כמוהו, מפאת חששו הכבד ממשבר של רעב, החליט בן-גוריון לפתוח את הכספת ולפדות ממנה את אחד הנכסים העיקריים שעמדו באותה עת לרשות המדינה הצעירה: זכר השואה. מן הצד השני של המטבע, וביבשת אחרת, עמדה אז מערב-גרמניה - מחד-גיסא עתירת-מזומנים, עקב שיקומה הכלכלי המהיר, אך מאידך-גיסא גם זו שמנסה להיחלץ מאות הקין שהטביעו בה מדינות העולם.

מפגש האינטרסים בין שתי המדינות הוביל, עד מהרה, לשורת מגעים וגישושים, שהולידו עסקה של פיצוי גרמני על נזקי השואה ועל הרכוש היהודי השדוד, תמורת נירמול ישראלי של היחסים בין שתי המדינות, שיעניק את הכשרות המוסרית להחזרת גרמניה למשפחת העמים.

אין להתעלם מכך שבאותן השנים לא כיכבה גרמניה ברשימת המדינות הידידותיות של ישראל, וזאת כמובן בלשון המעטה. מטבע הדברים נמנעו אז, במופגן, מרבית האזרחים הישראלים מרכישת מוצרים שיוצרו בגרמניה. ברדיו הישראלי לא הושמעה מוזיקה גרמנית, ועל הדרכונים הישראלים הוטבעה חותמת חד-משמעית של "מותר לכל המדינות - חוץ מגרמניה".

אלא שכאמור, היה זה הזמן שעשה את שלו. אפילו תלמידיו העכשוויים של מנחם בגין, החיים עימנו היום כחברי תנועת הליכוד, שוב אינם מסתייגים מהגרמנים של ימינו ואינם מחרימים את ארצם. בוודאי לא מי שעומד בראשם - ראש הממשלה בנימין נתניהו, אפילו אם בגין מתהפך בקברו.