המפסידים הגדולים במלחמות המנצחים הקטנים

תירוצים למלחמות וסיבות לשלום

כל מי שתעצור אותו ברחוב ידע למנות לפחות שלוש סיבות "למה אי-אפשר לעשות שלום", וביניהן תמצא בדרך-כלל גם "אין פרטנר", "התרבות הערבית של הטרור", וגם את "בכל דור ודור עומדים עלינו להשמידנו".

לא תקבל תשובות מגוונות יותר אם תשאל, למשל, על המדיניות הרצויה של החברה הישראלית כלפי מי שמכונים כאן "טייקונים", ואם תתמיד תקבל את אותה התשובה לגבי "רוסים", "אתיופים", "אשכנזים", "ספרדים", "דתיים", "חילוניים", נשים", "פוליטיקאים", וכו' - עד אין קץ.

לכולם יש דעה ברורה מאוד לגבי "ההם", וכל ילד יידע בדיוק מה צריך לעשות "איתם", ונראה אותך מתווכח עם המשנה הסדורה הזו, או מטיל בה ספק, או חלילה דופי בדרך הראייה או "בעובדות".

כל אלה הם טייסים אוטומטיים, אשר עולים מיד לטיסת תקיפה עם הישמע אות האזעקה, ומוכנים ל"תקיפה" בכל יעד, בכל מקום ובכל זמן, רק על-מנת "להגן" על המולדת "האידיאולוגית". רק הנושא משתנה. אבל התגובה האוטומטית, הידענית, זו עם המשנה הסדורה ואסטרטגיית ההתקפה, עם תוכנית הטיסה ויעדי ההפגזה - כבר מוכנה מראש.

אנחנו חברה המוכנה ומזומנה אלי קרב, ורק התירוץ חסר. אנו איננו חברה המחפשת סיבות לשלום.

ישראלים ופלשתינים מחזיקים מפתח זהב

קוטר של חצי שערה על מפת העולם, מהווה את אדמת המריבה המפורסמת ביותר של האנושות המודרנית מזה עידן ועידנים. אין אדם על פני כדור הארץ, שתעצור אותו ברחוב ותשאל אותו לגבי הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ותקבל בתגובה פנים תמוהות האומרות "איזה סכסוך?"

העולם המודרני מגדיר את הנתח הרחב ביותר של מדיניות החוץ שלו, ללא הבדל "ארץ, עיר", דרך הקונפליקט שאנו חיים אותו מדי יום, וגם כאשר אנו איננו מרכז הלהט הדיפלומטי העולמי.

מועמדים לבחירות לנשיאות בארה"ב רצים אל הבוחר היהודי ומתחרים ביניהם מי יהיה פרו-ישראלי יותר מרעהו, ואחד אף הגדיל לעשות והסביר בפרוטרוט כי "הפלשתינים" הם עם מומצא, שנולד רק במסגרת הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מדיניות בת-יענה של שמרנות צבועה היא בדיוק המדיניות הדרושה לנו. נטמון את הראש בחול, נטען שאין עם כזה, והכל יסתדר מעצמו.

בגנון של האחיין שלי כבר הבינו שאחרי שאני מסיר את הידיים מן העיניים שלי, האנשים שחשבתי שנעלמו כאשר הסתרתי את עיני - עדיין שם. אבל אין שטות שמישהו יאמר שלא ימצא לה קונה נלהב. ממשלת נתניהו היא ההוכחה הניצחת לתפישה הפוליטית הזו.

מפתח הזהב של הישראלים והפלשתינים אינו נמצא בהכחשת קיומו של עם, אלא בהכרה הדדית בהימצאותו, בזכויותיו ובאחריותו לגורלו במסגרת של קוממיות ממלכתית שאינה תולה את האשם והאחריות למצבה הרעוע בגזל שביצע כלפיה עם אחר.

מנהיגים גדולים ומנצחים קטנים

ספטמבר "הגדול" כבר מאחורינו, ושני ילדים קטנים שהתנצחו ביניהם ויצאו "מנצחים" מעל במת האו"ם, כבר הספיקו להציג לעמיהם את "ניצחונם" הגדול. זה היכה בזה, והוא היכה בו חזרה. האחד הסביר כמה השני חסר אחריות, והשני הראה לעולם כולו כמה ההוא בכלל...

ההופעה המגוחכת הזו נראתה יותר כמו חידה משיעור תנ"ך, בשיטה של "מי אמר למי, ובאיזה הקשר?", ואולי בכלל כמו ביצוע עלוב של אתי אנקרי, עם השיר הזכור "אני אמרתי לו, והוא אמר לי, מה אמרתי לו, כשהוא אמר לי".

שניהם חזרו הביתה לקול מחיאות כפיים סוערות, שניהם הפגינו יכולת לנצח את "האויב" בטיעונים מצוינים, ושניהם חזרו הביתה מלאים בתירוצים למלחמות, ועם אפס סיבות לשלום. המנצחים הגדולים ביותר של המדיניות העלובה הזו הם אויבי השלום, ספסרי המלחמה, מי שמרוויחים הכי הרבה מעצם קיומה של מלחמה, מהנצחת שלטונם ומנצחיותו של הסכסוך.

המנהיגים הגדולים האלה הם מנצחים קטנים מאוד. שלא כמו וינסטון צ'רצ'יל שעמד מול צורר האנושיות הגדול ביותר שידע המין האנושי, למנצחים הקטנים האלה אין את הפריווילגיה לומר בפאתוס "דם, עמל, דמעות ויזע", משום שלא כמו צ'רצ'יל, בעליבות ניצחונם הם מנציחים את הסיטואציה של "דם, עמל, יזע ודמעות".

מונהגים שהם מפסידים גדולים

המונהגים הקטנים הנוהרים אחרי המנהיגים "הגדולים", הם המפסידים הגדולים ביותר של מלחמות "המנצחים" הקטנים. שבויים באתוס של תירוצים למלחמות והיעדר סיבות לשלום, נוהים המונהגים אחרי מנהיגים הממחזרים את הטיעונים המוכרים, של הטייסים האוטומטיים והאידיאולוגיה של הדמגוגיה, והולכים שבי אחרי הטייס האוטומטי שלהם עצמם.

"אין פרטנר" אומרים בשני צידיה של חומת ההפרדה. "תרבות הטרור" היא טיעון מנצח, בשני צידי הגבול. טרור הוא מציאות של שנאה יוקדת המנציחה את עצמה, במסגרת מעגל דמים שאף אחד אינו זוכר מי התחיל אותו, אבל כולם יודעים מי האחרון שהיכה ומי הבא לנקום. שקט עכשיו עם השטויות של השלום. התותחים רועמים עכשיו בתגובה למתקפה "שלהם".

מפגש פסגה בין המונהגים "הקטנים", הנוהרים בהערצה אחר מי שבעיניהם הם המנהיגים "הגדולים", לתאונה קטלנית של מנצחים קטנים שחוגגים עוד סבב הסלמה עם מפסידים גדולים.

שלום עכשיו או שלום עליכם?

משני עברי הגבול אין אהדה גדולה למי שמצביע על האמת העירומה של המפסידים הגדולים משני עברי הגבול. מי שמבלים את ימי חייהם בשירות השטות של "דם, עמל, יזע ודמעות", ובוחרים שוב ושוב במי שמנציח את הטרגדיה האיומה הזו, אינם קהל אהוד.

טייס אוטומטי מתקבל בברכה משום שהוא אינו מצריך את הטסים לחשוב, לראות, לפקוח עיניים, לגעת באמת העירומה. האמת אמורה להיות לבושה היטב, עדיף בלי מחשוף בכלל, ושהחצאית תהיה לפחות עד קו הברך. הגטו היהודי והגטו המוסלמי של הטרגדיה שסופה ידוע מראש נכתבו על-ידי אותו מחזאי - אמן המוות של המלחמה הגדולה של המנצחים הקטנים.

שלום עליכם, שכתב באידיש סיפורים נפלאים על עיירות יהודיות, נפטר במהלך כתיבת הספר "מוטל בן פייסי החזן" ("מעטל פייסע דעם חזנס"), ואת הספר לא סיים לכתוב, אך הדמות המרכזית "מוטל", אומר שם לחבריו את משפט המפתח, השקול למפתח הזהב שנמצא בידי שני עמים, הישראלים והפלשתינים, בבואם לחשוב על מוצא ממעגל הדמים הבלתי פוסק הזה של מנהיגים גדולים (שהם מנצחים קטנים), המובילים עמים של מונהגים קטנים (שהם המפסידים הגדולים).

ומוטל אומר: "אשרי! יתום הנני"

עם מנהיגים "גדולים" כאלה - מוטב לנו היותנו יתומים!

(ואף על-פי כן - בהצלחה למולכו ועריקאת בשיחות ירדן. מי ייתן וימצאו שם את צ'רצ'יל, במקום את ביבי ואבו-מאזן).