הטיעון של האגודה לזכויות האזרח הוא, "דווקא בשל חשיבות ומרכזיות השואה, הניסיון להכתיב מתי ובאיזה הקשר מותר להתייחס אליה הוא חמור במיוחד..." להצעת החוק יש לדעתם השלכות חמורות משום שהיא מבקשת "לשלוט בכח ובאמצעות איסורים פליליים ואיומים במאסר, על הדיון הציבורי, תוכנו ונימותיו." ובהמשך, "
חופש הביטוי... כולל גם את הזכות לעשות שימוש רטורי בדימויים קשים ופרובוקטיביים."
השואה הנאצית והזיכרון הקולקטיבי
מה שנעלם מהדיון בעד או נגד ההצעה הוא שכל אירוע הנחקק כטראומתי בזיכרון הציבורי הנו באורח פרדוכסלי פונקציונאלי בקונטקסט של שסעים אידיאולוגיים. אירוע כזה משרת נאמנה אידיאולוגיות מובחנות בניסיון להצדיק עמדות קונקרטיות כלפי החלטות בעלות אופי לאומי, העומדות להתקבל או להתממש. דוגמה טרייה היא התנגדותם של מתיישבי עזה וצפון השומרון ל"תוכנית ההינתקות" (
קישור).
סמלי השואה ו"תוכנית ההינתקות"
בעבודתי, שפורסמה בכתב העת "פנים" (חוברת 31, 2007, עמ' 124-100) הראיתי שאירוע היסטורי הנתפס כטראומתי ונחקק בזיכרון הקולקטיבי לאורך זמן בתבנית סיפר המלכדת זרמים אידיאולוגיים שונים ואף יריבים, ישמש כתמיכה לטיעונים בעניינים קיומיים מעוררי מחלוקת ויגויס לליבוי סערה ציבורית קשה.
ב-18 באפריל 2004 פרסם משרד ראש הממשלה בישראל את עקרונות "תוכנית ההינתקות", לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון, ולפרק כעשרים יישובים. ב-20 באוקטובר 2004 הצביעה כנסת ישראל בעד "תוכנית ההינתקות".
מאז סוף שנת 2004 העלו חוגים אידיאולוגיים שונים בחברה הישראלית טיעונים בעד ונגד היוזמה וביצועה. הביסוס לטיעונים בעד יישום ההינתקות, כמו הביסוס לטיעונים נגד התוכנית, נסמכו על ניסיון להעניק לגיטימציה או דה-לגיטימציה, בהתאמה, לאופי היהודי של היישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון.
המחאה נגד "תוכנית ההינתקות" התנהלה בדרך כלל באמצעות טיעונים "סבירים".
מחאתם של מתיישבי רצועת עזה וצפון השומרון נגד תוכנית ההינתקות נתמכה בטיעונים שבבסיסם זיקה היסטורית בין העם היהודי לבין ארץ ישראל ותפיסת עולם לפיה "אין בסיס מוסרי ל'טרנספר' של יהודים על-ידי יהודים". בהפגנה נגד תוכנית ההינתקות, שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים בספטמבר 2004, קרא יושב-ראש מועצת יהודה ושומרון, בנצי ליברמן, מסמך שנכתב ברוח עשרת הדיברות: "לאו לעקירת ישובים שהנה עוול אישי ולאומי".
שלמה אבינרי, רבה של התנחלות בית אל, אמר בהפגנה: "הארץ הזאת נקראת ארץ-ישראל ולא ארץ ישמעאל," והוסיף: "לערבים יש עשרים מדינות ולנו רק אחת... חזרנו ולא נזוז מארצנו לעולם."
אולם בזאת לא נעצרו ביטויי המחאה. סגנון ההתבטאויות נגד תוכנית הינתקות הלך והקצין.
צעירים חמומי אידיאולוגיה, המשלבים את תורות הרב אברהם יצחק קוק, רבי נחמן מברסלב והרב כהנא עם חלוציות על-פי דרכם, ושפעילותם מתרכזת באזור גבעות יהודה ושומרון, התארגנו כ"נוער הגבעות" והפגינו נגד התוכנית באמרם, "אנחנו לא מתכוונים לוותר".
בהעדר אירוע טראומתי שיספק דלק למתנגדים לתוכנית, הקיצוניים שביניהם עשו לבסוף צעד דרמתי על-מנת לשכנע בצדקתם. הם הרחיקו לכת עד לשימוש בשואה הנאצית, טראומה היסטורית יהודית מאמצע המאה הקודמת, המחברת את פזורות העם היהודי ואת תושביה היהודים של מדינת ישראל לקהילה אחת של "קורבנות השואה". יתרה מכך, הם האמינו שגיוס מוטיבים מתוך הנרטיב המיתי של השואה יאחד את עם ישראל מול מה שייזכר, כפי שטענו, כטראומה היסטורית נוספת בתולדות המדינה והעם היהודי. וכך, הקיצוניים שבין מתיישבי רצועת עזה השתמשו בטלאי צהוב, הניפו שלטים הנושאים דימויים וסמלים מתקופת השואה ואישי ציבור שסלדו מכך העלו את התופעה לשיח הציבורי אך שום הצעת חוק בעניין השימוש בטלאי הצהוב או סמלים אחרים מתקופת השואה לא הועלה על שולחן הכנסת.
המסקנה העולה מכאן בנוגע ליוזמת הצעת החוק שאושרה בקריאה טרומית על-ידי מליאת הכנסת די עגומה: הסחף בהגבלת חופש הביטוי בישראל הנו רע כשלעצמו אך בעיקר פוגע ביכולת הלגיטימית הדמוקרטית של קבוצות להשתמש בסמלים כדי להיאבק נגד מה שנתפס על ידם כעוולות פנים חברתיות בישראל.
צודק הארגון לזכויות האזרח בטענה שהדיון בלגיטימיות של השימוש בסמלי השואה חייב להתנהל במסגרת "שוק הדעות" ולא באמצעות החוק הפלילי.
