ההוראה החדשה שיצאה מתחת ידי שרי האוצר והחקלאות - לא לאשר העלאת מחירים למוצרי "מהדרין" חלביים, ניראת כעוד נידבך בהתגוששות בין חילונים לחרדים. החרדים זועקים כי יש כאן פגיעה במוצריהם ואילו החילוניים טוענים כי "הנה עוד סחטנות כספית של החרדים וסיפסודם ע"י החילוניים".
מתוך הכרתי - רבת השנים את הבעיה, הרי שטענת השרים צודקת אך גם החילונים וגם החרדים טועים בסיבות להפקעת המחיר. הסיבה האמיתית: "חוק הרבנות הראשית" המחייב כל מפעל - הזקוק לכשרות, לקבל על עצמו כשרות מטעם הרבנות המקומית או האזורית שלו גם אם זו איננה טובה ומקצועית. בכל מדינות העולם - בהן חיות קהילות יהודיות גדולות, יכול כל מפעל לבחור לו את הכשרות הרצויה לו ללא כפייתה של כשרות נמוכה יותר כ"בסיס חוקי" על-פי אמות מידה "גיאוגרפיות" בו שוכן מפעל הייצור.
בארה"ב למשל קיימות כשרויות רבות ולהן צבורים שונים. חלק מהכשרויות מהודרות יותר, אחרות מהודרות פחות. יצרן מוצרי המזון בוחר בכשרות זו ו/או אחרת לפי ראות עיניו ועל-פי אמות מידה של הציבור שאליו מיועד המוצר. כך הם הדברים גם באירופה, אוסטרליה ,דרום אפריקה ובשאר יבשת אמריקה.
אך בישראל המצב שונה. "חוק יסוד הרבנות הראשית" כופה על כל יצרן ויצרן להזדקק לשירותי "הרבנות" המקומית" או ה"אזורית", על-פי האזור או העיר שהמפעל קיים שם. ואז, אם בעל המפעל מגלה שהרבנות הנכפת עליו איננה מקצועית וברצונו לחדור לשווקים רחבים יותר עם הכשר מהוגן ומהודר יותר, הוא חייב להוסיף עוד הכשר חרדי להכשר ה"רבנות" שלו ולשלם סכום נוסף שכמובן מעלה את המחיר לצרכן.
השגחה כפולה
לא פעם גם נוצרים מצבים ממש בעייתיים כאשר לשתי הכשרויות יש משגיח משותף אך כל כשרות גובה אגרה לעצמה כאילו קיימים שם שני משגיחים. ישנם מצבים שרבנויות חלשות אינן מציבות משגיח והמשגיח הוא של הבד"ץ וכך גם צרכניו אך גביית הרבנות חלה חוקית על המושגח. ישנם גם מצבים הפוכים שבהם לרבנות המקומית ארגון כשרות יעיל והמשגיח הוא שלהם אך מאחר שהיצרן חפץ לחדור לפלח ציבור חרדי הוא מביא השגחה של בד"ץ ירוד שמסתמך על משגיח הרבנות אך גובה בנפרד. השיקול לוותר על השגחה כפולה אינה נמצאת בידי המושגח אלא החוק כופה זאת עליו .
ישנם אף מפעלים שעל-פי "חוק הרבנות הראשית" משלמים לא רק כפול אלא במשולש וזאת כאשר מדובר במפעל או ב"קונצרן" שיש לו רב משלו, בנוסף לרבנות ולבד"ץ המהודר."תנובה", "אוסם", הכשרויות בנמל התעופה וכו' הן בקריטריון השלישי. כך מתרחשים הדברים גם בשחיטה המונופוליסטית של ה"רבנות הראשית" והצורכים בשר מהודר מבד"ץ משלמים גם שם כפול משום שעל הרבנות לבד אי-אפשר לסמוך בגלל חוסר הקריטריונים המקצועיים והכשרותיים שלה לבחירת שוחטים.
צביעות הבד"צים
ואז נשאלת השאלה מדוע הבדצי"ם אינם קוראים תגר על העניין והתשובה היא צביעות. מצד אחד היום הבדצי"ם הללו רואים ברבנויות בדיחה אך מנגד אנשי הבדצי"ם רואים בתקני הרבנויות לשכת עבודה למקורבים או אכסניה פוליטית עבור נאמניהם. כך למשל קורים הדברים עם ש"ס בעיקר אך גם עם "יהדות התורה". לש"ס יש בד"ץ בשם "בית יוסף" אך שליטת המפלגה במועצות דתיות מביאה את המפלגה לא להתנגד להמשך קיום כשרויות הרבנויות - שגם שם מועסקים מקורביהם. ואילו המפד"ל דאז - וה"בית היהודי" של היום וכן ה"איחוד הלאומי" , אינם מוכנים להודות בכישלון הרעיון האידיאולוגי שלהם - "רבנות ממלכתית", גם כשהוא קרס מזמן.
כוחה המסתורי של ה"רבנות הראשית" - המבוסס על היותה "יסמנית" לשלטונות החילוניים ולשכת עבודה לדתיים וחרדים, מנציחה את המצב במקום לשנות את "חוק הרבנות הראשית" ובין השאר לבטל את חובת היצרן לשלם לרשות מקומית חלשה . כמו-כן ישנם אזורים רבים ורשויות מוניציפאליות לא מעטות שבנושאי דת אפשר היה לבצע בהן "איחוד רשויות דת" ולחסוך יותר ממיליוני ש"ח אך כמובן שהגורמים הפוליטיים - ולא רק הדתיים, אינם מעוניינים בכך ובעניין שותפים גם הליכוד, קדימה, מפלגת העבודה ואפילו מר"צ. זהו כר נרחב ופראי להענקת משרות לפעילים ועוד ללא קריטריונים של השכלה או ניסיון ציבורי.
מזה כמעט שני עשורים ישבתי שוב ושוב עם גורמים לא דתיים - ואפילו חילוניים גמורים, שיטפלו בשינוי החוק לטובת הצרכן אך גם מפלגות המניפות את דגלי המלחמה ב"בכפיה הדתית" , כמר"צ ו"שינוי" , ברחו לבסוף מהנושא כמו מאש. והנה להלן מספר דוגמאות. בימי "שינוי" העליזים ישבנו - רבנים ועיתונאים חרדים (ובראשם הרב אשר זמל - יו"ר רבני ההתיישבות) עם השר יוסי פריצקי (עוד בהיותו ח"כ) והסברנו לו את הנושא.
העיקר שתישאר רבנות ציונית ולאומית
פריצקי הבטיח להרים את הכפפה ואף נועד בנושא עם השר לשעבר של ש"ס,
שלמה בניזרי. האחרון הביע הסכמתו לעניין בטענה כי "זה יהיה טוב לבד"ץ של ש"ס, אך מיד אח"כ הוסיף "אנחנו לא נוכל לתמוך בנושא כי יש לנו אנשי ש"ס ברבנויות ואי-אפשר להשאיר אותם ללא פרנסה ועם קופה ריקה". כך ענו אח"כ גם חכי"ם מ"יהדות התורה". בשלב זה החל המאבק ב"שינוי" בין פריצקי לפורז ולפריצקי התווסף יחצ"ן בלבוש "חרדי" שהיה גם היחצ"ן של ה"רבנות הראשית" - דודי זילברשלג שמו (מפרשת הליווי...) והאחרון שכנע את פריצקי "לרדת" מהעניין בטענה ש"שינוי החוק ישליט את הגורמים הקיצוניים ברחוב החרדי". כמו-כן העבודה של הלה עם פריצקי ועם ה"רבנות" מאידך הורידו סופית את פריצקי מהנושא.
במהלך שנות ה-90 הוכנסה גם מר"צ לתמונה כשחיים אורון, רן כהן,
אילן גילאון וניצן הורבי'ץ הבטיחו - כל אחד בשעתו, כי אומנם יפעלו בנושא אך שוב ה"רבנות הראשית" הצליחה לשכנעם כי "עדיף להמשיך בשיטה הנוכחית והעיקר שתישאר רבנות ציונית ולאומית". גם מר"צ ויתרה על הנושא אך המשיכה לצווח "נגד הכפייה הדתית".
היחיד שבאמת ניסה ל"עשות סדר" ב"רבנות הראשית" היה סגן שר הדתות לשעבר מהמפד"ל -
יגאל ביבי, אך
הרב לאו ומחותנו - יצחק רלב"ג (לשעבר יו"ר המועצה הדתית בי"ם וחבר מועצת ה"רבנות הראשית"), הפעילו עליו לחץ כבד דרך המפד"ל "לרדת" מהנושא.
ואת כל ההתחכמויות הפוליטיות הללו משלמים היצרן והצרכן כשחילונים, דתיים וחרדים מתגוששים לשווא בנושא. ולשני השרים - האוצר והחקלאות, רק אוסיף שאם ירצו לעשות באמת צדק עם היצרנים, ובמיוחד עם הצרכנים - לשינוי רחב יוצר של "חוק הרבנות הראשית", הארכאי, האימייל שלי פתוח.
