הגלישה על המרבד הלבן

בתיירות הסקי אל הארצות המושלגות, הפופולרית כל כך בימים אלה של חורף, נוטל חלק גם התייר הישראלי חובב הגלישה. אחרי ככלות הכל, ההחלקה על הלבן-הלבן הזה הרי מיועדת למי ששש אלי סכנות ואתגרים ולמי שבז לנופש-נטו משעמם, נוסח בטן-גב. ומאחר שהסקי דורש גילוי של אומץ וביטחון עצמי, כמו גם פיתוח שליטה בטכניקות הגלישה - חזקה על הגולש הישראלי שיהא מסוגל להוכיח לכל מאן דבעי את יכולותיו.

אלא שאסור לשכוח של"שוויץ" החביב הזה יש חיסרון אחד גדול: משום מה סבור הגולש הישראלי המצוי שאין הוא נזקק להדרכה ולשיעורי סקי. כבעל "ניסיון" של גלישה בחרמון על שקיות-נייר הוא הרי כבר מסוגל ללמד כל מאן דבעי פרק בהלכות הספורט הלבן. הצרה היא שבהגיעו לאחד מאתרי הגלישה שמעבר לים, חזקה עליו שיבחר דווקא את המסלול הקשה והמסוכן מכולם, עם כל חוסר הזהירות הכרוך בדבר..

אחרי ככלות הכל, סקי צריך ללמוד ולתרגל בהדרגה, בדיוק כמו כל ספורט המצריך הכנה יסודית. ניתן, אומנם, להתחיל את הגלישה במסלול תלול, ואולי גם איכשהו להסתדר ולהגיע אל היעד בשלום, אך בשלב מסוים יש מצב שבו פשוט עלולים להיתקע, ואז, אללי, כבר מתקשים מאוד להתקדם.

בסופו של דבר, כשלומדים לגלוש בצורה נכונה - לא כמו זו הנהוגה בחרמון על שקיות של פלסטיק - משקיעים פחות כוח, מפעילים את השרירים הנכונים, ורק אז עולים, בהדרגה למסלולים מסובכים יותר. העדר ניסיון של גלישה מקצועית, המלווה בביטחון עצמי מופרז ומזוייף, עלול בסופו של דבר רק לגרום לצרות צרורות של איבוד שליטה, ומכאן לפגיעה - הדרך קצרה.

סקי הוא ספורט ונופש לכל הגילאים, ובאתרי הגלישה מקובל לראות משפחות של הורים וילדים הגולשים יחדיו. ילדים לומדים לגלוש מהר יותר ממבוגרים, על דרך החיקוי, וכמעט שאינם זקוקים להנחייה. ניתן לגלוש כבר מגיל 3, אך הממוצע מתחיל בגילאי 5-6.

תעסוקה שוטפת

יתרונו של העיסוק בסקי נעוץ בכך שהוא מעניק. תוכן ליום שלם. להבדיל מסוגי ספורט אחרים, כמו שחייה או טניס - זוהי תעסוקה למן הבוקר ועד לשעות אחרי-הצהריים. מעליות הסקי האחרונות באתרים מפסיקות, בדרך כלל, לפעול בשעה 17.00, כשבמהלך הגלישה עוצרים להפסקות-אוכל ושתייה.

לא פחות מהסקי עצמו מפותח נושא ה"אפרה-סקי" (אחרי הסקי) והוא כולל בילויים במסעדות, בפאבים, בדיסקוטקים, במסיבות ובקניות. ההווי החברתי הנרקם באתר מגבש ומלכד. האנדרנלין הזורם בדם מעניק תחושות של מרץ בלתי נדלה, ועם הנוף היפהפה של המדרונות הלבנים והרחובות הציוריים באתר, לא נותר אלא לרחף בתוך אגדה, גם אם לשבוע בלבד.

האירופאים הם אלה שנחשבים לחובבי סקי מושבעים. חופשת הסקי המשפחתית שלהם, לפחות פעם בשנה, אינה נתפסת כאירוע מיוחד. האתרים באירופה מתמלאים בעיקר בזמן חופשות הילדים מלימודים. השווייצרים, למשל, קופצים לאתר הסמוך לבית, ואילו האנגלים מחפשים אתרים זולים, כשהסקי הוא עממי ומיועד לכולם.

אצלנו, הישראלים, שגדלנו על תצלומי גלישה בסנט מוריץ היוקרתית שבשווייץ, נתפס הסקי כעיסוק אצילי, אקסלוסיבי, גם אם דימוי זה הולך ומשתנה בשנים האחרונות. בארץ החלה פעילות-סקי בזעיר אנפין באתר החרמון. בשנות בשבעים הוקמה המעלית הראשונה באתר וב-1976 הוקמה התאחדות הסקי הישראלית, הקשורה להתאחדות הבינלאומית. מייסדיה היו מועדון הסקי הישראלי ומועדון החרמון.

במרוצת הזמן חדרו לשוק הישראלי גם מועדוני- גלישה זרים, כמו הקלאב-מד ואקווריוס ודרכם מתארגנות קבוצות-סקי לאתרי הגלישה שמעבר לים. הנפוצים שבהם הם אלה המצויים בשוויץ, צרפת ואיטליה.