אנדלוסיה - שורש העניין הפלשתיני

קריסת ההסכמים הישראלים-פלשתינים, שנחתמו מאוסלו (1993) ועד היום, נובעת מהתעלמות מנהיגי ישראל וארה"ב משורש הסכסוך הישראלי-פלשתיני. ליבת הסכסוך היא שלילת קיומה - ולא גודלה - של כל ישות שאינה מוסלמית על אדמה שהיא, בעיני המוסלמים, "אדמת הקדש" מוסלמי.

ב-9 בינואר 2012, הדגיש מקורבו של מחמוד עבאס, המופתי הירושלמי מוחמד חוסיין, שכל שטחה של ישראל הוא "אדמת הקדש" מוסלמי משנת 637 ולנצח. בדברים שנשא בעצרת הפת"ח, שמחמוד עבאס הוא מנהיגה, ושודרו בטלוויזיה הרשמית של מחמוד עבאס, קרא המופתי להרוג יהודים כדי לזרז את תחיית המתים המוסלמים. קריאת המופתי השתרשה בתודעה הפלשתינית, בסיוע מערכת החינוך של מחמוד עבאס, כפי שמלמד סקר יולי 2011 של הסוקר האמריקני הדמוקרטי-ליברלי, סטנלי גרינברג, מקורבם של ביל קלינטון וטוני בלייר: 73% מהפלשתינים רואים בהרג יהודים מקפצה ליום הדין. ב-27 במרס 2010 הכריז מחמוד עבאס: "כל ירושלים וסביבותיה הן אדמת הקדש ופיקדון מאללה. יש לעשות הכל להצלתן מסכנת הייהוד".

עיקרון "אדמת הקדש" קבוע, חזק מכל מנהיג ומדיניות חולפים, וחל על כל שטח שנשלט אי-פעם על-ידי האיסלאם. הוא חלק בלתי-נפרד ממורשת מוחמד והחוק האיסלאמי, במיוחד על-רקע נסיקת "האחים המוסלמים" הרואים באללה, בקוראן, במוחמד, בג'יהאד ובהקרבת חיים את היעד, החוקה, המנהיג, הדרך והשאיפה הנעלה בהתאמה. הנאמנות ל"אדמת הקדש" מחייבת מוסלמים ל"מלחמת קודש" ולשיקום ריבונות האיסלאם בפיליפינים, בתאילנד, בחלקי סין, בקשמיר, בצ'צ'נייה, בישראל, בבוסניה-הרצגובינה, בספרד, בפורטוגל, ועוד.

קונסטנטינופול, רומא ושאר אירופה

על מרכזיות "אדמת הקדש" בהוויה המוסלמית אפשר ללמוד מהתייחסותה לאנדלוסיה - שמו הערבי של מרבית חצי האי האיברי - שנשלטה על-ידי האיסלאם מ-711 ועד 1492. תור הזהב המוסלמי לא היה בין הירדן לים התיכון, אלא באנדלוסיה, ובמיוחד ארמון/מבצר אלהמברה בגרנדה. בתחילת המאה ה-8 כבשו מוסלמים את חצי האי האיברי, דרום צרפת, סיציליה וחוף איטליה, והכריזו עליהם כ"בית האיסלאם". ב-1492 השתחררה ספרד משלטון המוסלמים, הרואים עדיין את "אל-אנדלוס" כ"אדמת הקדש". 191 ספרדים נרצחו ו-1,800 נפצעו בפעולות טרור מוסלמי במדריד במרס 2004, שנועדו לתקן את "העוול של אנדלוסיה". סעודיה מקימה בקורדובה - שהייתה בירת אנדלוסיה - את המסגד השני בגודלו בעולם ומסגדים צצים כפטריות ברחבי ספרד.

לפי פרופ' אפרים קארש, ראש לימודי המזרח התיכון ב"קינגסקולג'" בלונדון, בספרו "אימפריאליזם מוסלמי", בהוצאת אוניברסיטת ייל, 2007: "ב-1980 היו באפגניסטן מפות שציינו את אזור קסיניאנג בסין ושטחים גדולים בברית המועצות כ'אדמת הקדש' הכבושה באופן זמני... השייח' קארדאווי, המנהיג הרוחני של 'האחים המוסלמים', מהדהד את דברי מוחמד שקונסטנטינופול תהיה הראשונה ליפול בידי המוסלמים ואחריה רומא ושאר אירופה...".

הכרה בריבונות זרה על "אדמת הקדש" היא השפלה, בגידה ושיעבוד אישיים, ערביים ומוסלמיים. אבל, לפי תקדים "הסכם חודייביה" משנת 628 - המסביר את ההפכפכנות המדינית-הערבית ואת "תורת השלבים" - אפשר לחתום על הסכם טקטי-זמני המוותר על "אדמת הקדש", אך אין לזנוח את האסטרטגיה הקבועה של שחרור "אדמת ההקדש".

המשך מדיניות "שטחים-תמורת-שלום" מבטא נחישות ללמוד משגיאות העבר על-ידי חזרה עליהן; משחק לידי אויבי המדינה; מתעלם משורש העוינות הערבית; מסלים ציפיות ערביות; ומחריף את האלימות והטרור באזור.