נתייחס ראשית כל אל העובדות. הכוח של פייגלין שווה 12% ממתפקדי הליכוד. החישוב פשוט - פחות מחמישים אחוז ממאה שלושים אלף הגיעו להצביע, 24% מתוך אלו שהגיעו שמו "משה בתיבה". ההבדל בין מתפקדי פייגלין לאנשי נתניהו הוא שאנשי פייגלין יגיעו 'בכל מזג אוויר', כלומר בכל מקרה. לנתניהו אין נאמנות כה מוחלטת, אך מספיק כדי "לנצח בהליכה".
בניגוד לניסיון השמאל למצב את התקדמותו של המפסיד כהקצנה של הליכוד, אגב ההתקדמות הקטנה ביותר מאז החל להתמודד על ראשות התנועה, כוחו של פייגלין לא באמת גבר או גובר במפלגה. הרי בפעם הקודמת השיג 23% כשגם
דני דנון התחרה על כס השלטון הליכודי. אז עכשיו הוא השיג שני אחוזים נוספים? אחוז אחד? נו, באמת. הקצנה קשה.
האמת חבויה אצל אותם 50 ומשהו אחוזים שהחליטו לא להגיע. בין אם זה הגשם, המחשבה שהניצחון סגור, או חוסר האלטרנטיבות - דבר אחד ברור: הם לא אנשי פייגלין. אז כמה כוח באמת יש לו בליכוד? רבע מכלל המתפקדים? לא. שמינית לכל היותר. אז איפה ההקצנה? הרי הכוח שלו השתמר בשנתיים האחרונות - לא עלה ולא ירד. פייגלין תקוע.
כוחו של פייגלין לא יימדד כעת, משהפסיד לנתניהו בפער של קול אחד לשלושה. כוחו יימדד כשנתניהו יחליט ללחוץ על המתג, לכבות את האורות, ללכת לבחירות. אז נראה מה כוחו של פייגלין בנוגע לכניסה לרשימת חברי הכנסת - כמה גבוה הוא יוכל להגיע, מבלי להידחק משפטית לאחר מכן, כפי שקרה לו במהלך הבחירות האחרונות. המקום ה-20 לא יספיק לו שוב.
דרכו של פייגלין תקןעה למרות המאמץ הרב-שנתי, החזון הכביכול נצחי, המאבק האמוני, דרכו של פייגלין תקועה. בניגוד לפעם הקודמת, אז הוא כבר תפר את החליפה והתרגש לקחת את את כיסאו לכנסת, הפעם הוא לא התקדם. אז בפעם הקודמת, כשנתניהו דחק אותו החוצה בעזרת
אופיר אקוניס וטריק משפטי, הוא פרץ בבכי ויצא להפסקה ממאבקו הפוליטי, שוקל מחדש את דרכו - עשה חשבון נפש.
אלא שהפעם נראה לי שה"הישג" שהוא מתיימר לצייר כעת הוא גבולי. כן, הוא שימר את כוחו, אך אין עלייה של ממש, יש דריכה במקום. הערכים העליונים שכביכול מובילים את ראש
מנהיגות יהודית - אמוניות, יהדות, זהות - הם טובים ויפים כשלעצמם, אבל בפוליטיקה כמו בפוליטיקה - אדם לאדם זאב.
עד שפייגלין יבין שהוא צריך לרענן את דרכו - בכל הקשור לאיום מצד מנהיגות יהודית - נתניהו יכול לישון בשקט בזמן הקרוב, משה ינוח בתיבה.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
