"נכשלתי", התמוטט בכורסתי עופר, קולו שבור, עיניו בוהות וניכר היה שעולמו חרב עליו. מזה כמה זמן, ידעתי שעופר עושה מאמצים עילאיים, להיכנס לפוליטיקה וכידידו הבוגר והמנוסה, הצעתי לו שהדרך המהירה והטובה ביותר, תהיה אם יתחיל כדובר, עוזר פרלמנטרי או יועץ, לחבר כנסת כלשהו. "למה שלא תלך למבחני קבלה למכללה לעוזרים פרלמנטריים?" שאלתי אותו, "מי יודע, אולי אפילו תהיה יום אחד חבר כנסת בעצמך".
את עופר פגשתי לראשונה ביום בהיר לפני שנתיים, כשהוא הקיש על דלתי ומכר לי מלונה לכלב ובתוכה מסך טלוויזיה במעגל סגור ("שהכלב ישגיח שאינך בסכנה"). במשך שעתיים הוא היפנט את מוחי, וכולי מוקסם ומשוכנע שקניית המלונה תקדם את השלום באיזורנו, חתמתי על הוראת קבע. רק אחרי שהלך, נזכרתי שאין לי בכלל כלב. העסקה כללה גם בונזו לשנה ואת הערימות שהצטברו תרמתי לויצ"ו.
עופר, 28, סרן (מיל') בגולני, בוגר משפטים ומינהל עסקים, הוא בלייזריסט נמרץ, אינטליגנטי מאד (בוודאי יותר ממני), כושר ביטוי אדיר ותחמן מלידה. בקיצור, פוליטיקאי. כשהוא מדבר, עיניו נישאות בזווית של 45 מעלות לנקודה נעלמה אי שם בחלל, וידו הימנית מתרוממת מעלה, ומשום מה, תמיד יש לך הרגשה שהוא מדבר על משהו נשגב, גדול מהחיים. "קפה" הוא אומר בעיניים מצועפות וביד מתרוממת, כששואלים אותו מה הוא רוצה לשתות. "קפה עם כפית סוכר" ובאזני רוחך אתה שומע את מרטין לותר קינג אומר "I HAVE A DREAM".
ועכשיו, האיש השפוף הזה מתיישב אצלי שבור עם סיפור הכישלון הבלתי מובן הזה. "כן, אני כבר יודע מה קרה… מאיילת… הסייעת של הבוחן הראשי" הוא מגמגם וכתיפיו רוטטות:
"את המבחן הראשון", אמרה לו איילת, "עברת בהצלחה מלאה". התברר שבמבחן הזה כל נבחן יושב בתא מבודד ועליו להוכיח ידע בתחביביהם של חברי הכנסת. המלכודת היא, ש"במקרה" שוכחים באחת המגירות ספר תשובות ומצלמים את הנבחנים במצלמה נסתרת. שמונה (מתוך 96 המועמדים) שלא פתחו את המגירות ועוד ארבעה, שפתחו אבל לא העתיקו מטעמי אתיקה, יושר וכבוד עצמי, נפסלו על הסף כבלתי מתאימים לתפקיד כלשהו בפוליטיקה וכפי שאמרה לו איילת בבוז, "כאלה, שולחים לכל היותר להיות קלדנים".
את מבחן "קריאות ביניים בסביבה עויינת" הוא עבר בקלות. כך גם "שיכתוב נאומים" בתנאי רעש, קור, רעב, וחוסר שינה. לאחר מכן עברו הנבחנים ל"משחק איציק", דהיינו כיצד משתעשעים באזרח סתמי (איציק) ששולח תלונה. 84% והוא ביניהם ענו נכון, שאת המכתב הראשון זורקים אוטומטית לפח. את שלב המכתב השני (מרבית המתלוננים מוותרים בינתיים), שרדו 26% שהציעו את תשובה בנוסח: "תלונתך הונחה על שולחן השר והוא קרא אותה בעיון רב". עופר נימק זאת, שאיציק מספר בגאווה לידידיו ובני משפחתו, שהשר קרא בעיון את תלונתו "והוא כבר בטח יראה להם" ויותר הוא לא ממשיך.
במקרה שאיציק ממשיך להפתיע בסיבוב שלישי, חמישה ועופר ביניהם הציעו להשיב: "השר הורה להעביר את תלונתך לטיפול הגורמים המתאימים במשרדנו. לכשיסתיים הטיפול, לא נאחר להודיעך". אחרי הסיבוב הרביעי נותרו רק עופר וגיא. גיא טען (והפסיד) שלכל המכתבים הבאים יש להשיב: "כפי שכבר הודענו לכבודו, לא נהסס להודיעו כשהטיפול בתלונה יסתיים ובינתיים, אנא היאזר בסבלנות". ככה ממשיכים, עד שאיציק נשבר והמשחק מסתיים.
צוות הבוחנים החליט להעניק את הניצחון לעופר, כאשר לראשונה בתולדות המשחק מישהו הציע שאם איציק לא יורד מהתלונה ו"מפציץ" במכתבים ובפקסים עונים לו: "חבל על הכסף של הפקסים, כי השר הורה להתעלם ממך בעקבות לשונך הבוטה". במכללה טענו שמדובר בהצעה חדשה שתוכנס לספרי הלימוד כי לא ייתכן שאדם מסוגל לשרוד אחרי תשובה כזו. מזכירת הצוות ואחת הבוחנות, החלו להגניב אל עופר חיוכים מבויישים.
מכאן, עברו הנבחנים ל"תרגיל האגרטל השבור", שבו מכניסים כל נבחן לחדר ובו אגרטל שבור ולא מספרים לו מי היה בחדר לפניו ומי שבר את האגרטל. לאחר מכן, מפגישים זוגות של נבחנים ומספרים לכל אחד שהשני שבר את האגרטל ועליו להתווכח איתו עד שיודה באשמה. עופר הדהים את צוות הבוחנים, כששיכנע לא פחות מארבעה נבחנים שהם שברו את האגרטל ועוד שישה היו "לא בטוחים".
הצוות כבר הבין מזמן שבפניהם התגלה כישרון חדש ולאחר ששניים מתוך הארבעה שהודו, פתחו במסדרון בקטטה כשכל אחד מהם טוען בלהט שהוא היה זה ששבר את האגרטל, החלו לצאת פקסים בהולים לראשי המפלגות המסווגים "סודי ביותר".
ואז... בתרגיל "סנדי המפתה", עופר איבד מעט את עירנותו. בלונדינית מסתורית נקעה מולו את רגלה ונפלה "באקראי" לזרועותיו. עופר הסכים לשאתה למיטתה, ובלהט השיחה שהתפתחה, הוא פלט שבכוונתו להיות חבר כנסת. ההמשך היה צפוי.
"להיות חבר-כנסת?" הצוות נדהם, "שאנו נכניס כריש שאפתן לאקווריום שבו שוחים ח"כים תמימים ושרים חביבים? מה הוא חושב לעצמו, ששכחנו מה קרה להולצר ולשולמן?" לצעירים נזכיר, שמדובר בסיפור הטראגי של שני הח"כים לשעבר שעוזריהם הפוליטיים הצליחו להיבחר במקומם, לאחר שמילכדו אותם בפרשה משנות השישים שברבות הימים נודעה בשם "הולצר מתקן ושולמן משלם". מאז, נהוגים שני כללי ברזל בפוליטיקה. האחד, שמי שרוצה להצליח בתוך מפלגתו, צריך להיכשל ללא הרף, כדי שהוא לא יהווה איום על ראש הסיעה והשני, שאין למנות לפוליטיקאי עוזר, שהוא בעל שאיפות פוליטיות בעצמו.
אז זהו זה. עופר הוכנס לרשימה השחורה ומכיוון שזוהי המכללה היחידה לפוליטיקאים, אז בפוליטיקה הוא מחוק. שלושה חודשים לא ראיתיו. אתמול, פגשתיו ונערה נאה תלוייה על זרועו. "תכיר" הוא אומר לי, "זאת לילך, בתו של השר לענייני הודו". שמחתי בשבילם. הנערה, גבוהה ממנו בראש וחצי (כדורסלנית לשעבר), כבת ארבעים, סיפרה בעיניים נוצצות, תוך שהיא מלטפת ברכות את ראשי שני ילדיה: "נפגשנו במקרה ליד ביתי. לא הצלחתי להיכנס למכונית ועופר עבר וראה שמשהו תקוע במנעול. נכון שעופר נורא חכם? כן, אנחנו מתכוונים להתחתן. אבא מאד אוהב אותו והוא נעזר בו המון..."
נפרדתי מהזוג מהורהר וקמוט מצח. יש לי תחושה שהחמצתי משהו. אולי אתם יודעים מה?
הכותב הינו מהנדס תעשייה וניהול, לוביסט ומנהל מאבקים ציבוריים, יו"ר נמ"ר (נפגעי מס רכוש), חבר בצוות המשפטי של עמותת אומ"ץ בראשות אריה אבנרי.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
