אכן, גם אנשים המבקרים את תפיסת עולמו העיתונאית של ירון אינם מאשימים אותו ברוע לב או זדון. ההיפך הוא הנכון. כמעט כולם מתארים אותו בראש ובראשונה כעורך מקצועי, רגיש וקשוב לעובדיו, שקדן וטוב לב. מענטש אמיתי, מגדירים אותו, שדלתו פתוחה, מילולית ומטפורית, גם בפני עיתונאים זוטרים.
כשנודע לפני שנה כי ירון אמור להחליף את שילה דה-בר בתפקיד העורך הראשי, היו במערכת
ידיעות אחרונות מי שפלטו אנחת רווחה. האפשרות שניר חפץ ימונה לעורך ה
עיתון צמררה רבים שהכירו את חפץ מהתקופה הארוכה שעבד בקבוצת ידיעות אחרונות. אפשרויות אחרות שהתממשו בעיתון בעבר, כמו מינויו של
רפי גינת, היו מביאות לזעזוע בלתי נמנע מעצם העובדה שמדובר במינוי מן החוץ. ירון, לעומת זאת, הוא המינוי הפנימי והחלק ביותר שניתן להעלות על הדעת.
יליד 1966, רון ירון הוא בנו של האלוף (ב(מיל.)) עמוס ירון, לשעבר מנכ"ל משרד הביטחון. באוניברסיטה העברית בירושלים למד יחסים בינלאומיים ובמכללה למנהל למד משפטים, אך את מקצוע העיתונות למד בידיעות אחרונות עצמו ומעיתון זה שאב את תפיסת עולמו העיתונאית.
אל העיתון, ואל עולם העיתונות בכלל, נכנס בשנת 1991, כשהתקבל יחד עם עוד עשרה נבחרים לקורס עריכה שקיים זאב גלילי. בין חבריו לקורס היה גם שילה דה-בר. את דרכו בידיעות אחרונות החל כעורך בדסק החדשות, בהמשך מונה לראש הדסק, לראש מערכת החדשות ולסגן עורך העיתון. במשך כשנתיים ערך את "המוסף לשבת" וב-2007, כאשר דה-בר מונה לעורך ידיעות אחרונות, קודם עמו גם ירון ומונה למשנה לעורך.
כל עמיתיו לעבודה מספרים על אדם חרוץ באופן יוצא מגדר הרגיל, שמאמין באמת ובתמים בעבודתו, מבלה מדי יום שעות ארוכות במערכת ומתעקש לרדת לפרטי הפרטים של כמעט כל סיפור וסיפור שמתפרסם בעיתון. החריצות, מתברר, אפיינה אותו כבר לפני 20 שנה.
"הוא אדם שמסוגל להשקיע כמות עצומה של עבודה", אומר עליו גלילי, לשעבר מרכז המערכת של ידיעות אחרונות. לפי גלילי, הקורס שבו השתתף ירון היה אינטנסיבי ביותר וכלל מדי פעם גם נוכחות בדסק החדשות עד שעות הלילה המאוחרות. אך בעוד שמרבית המשתתפים שבילו את הלילה בדסק ביקשו שחרור מהמשך הלימודים למחרת בבוקר, ירון נמנע מכך. "הוא הופיע בשמונה בבוקר, לא רענן, אבל המשיך בעבודה כמו שהוא", נזכר גלילי.
את ההבדל בין שני העורכים שיצאו מהקורס, ירון ודה-בר, מגדיר גלילי "תהומי". בעוד ירון לדבריו הוא אדם חרוץ ויסודי, את דה-בר הוא מתאר כאדם מבריק, על סף הפרוע. גלילי מספק דוגמה סמלית: בעוד שירון הגיע לקורס העורכים ככל המועמדים, עבר את המיונים הראשונים יחד עם למעלה מאלף איש וצלח עוד שני שלבים של ראיונות בהרכב מצומצם, דה-בר הגיע ביום האחרון שבו נסגרה רשימת המשתתפים בקורס והודיע שהוא מעוניין להצטרף. לזכותו, נזכר גלילי, נזקפה העובדה שהגיע רכוב על אופנוע, טען כי הוא דובר יפנית ובאמתחתו ציונים גבוהים בלימודים. "דה-בר בעצם לא עבר את המבחנים אבל הוא כל כך מצא חן בעינינו שהכנסנו אותו לקורס", נזכר גלילי.
גלילי נזכר עוד כיצד נתן פעם לכל משתתפי הקורס משימה: לכתוב כתבה תמציתית על שיטות הפריימריז המגוונות של המפלגות השונות. "ירון הגיש את הכתבה הכי טובה מכולם", קובע גלילי, "וכשהראיתי אותה לורדי [עורך 'ידיעות אחרונות' דאז,
משה ורדי] הוא אמר, 'שמע, אין ב'ידיעות אחרונות' מישהו שיכול לכתוב כתבה כזאת'".
לדבריו, הכתבה המוצלחת הייתה פרי עבודה מאומצת ולא ניחנה בהשראה או ברק מיוחד. "זו לא היכולת שלו", מדגיש גלילי, "הוא לא הטיפוס שיכול להוציא תחת ידו משהו שתקרא ותגיד 'אף פעם לא קראתי דבר כזה'". אך לפי גלילי, אלה בדיוק האנשים שביקש לקבל באותה תקופה לעיתון. באותה עת, הוא נזכר, רבו בעיתון בעלי כישרון הכתיבה שיכלו לספק טורי פובליציסטיקה מעולים אך היה מחסור חריף בעורכים שיוכלו למלא את המשמרות בדסק החדשות כדי "לקחת ערימה של זבל ולהפוך אותה לטקסט קוהרנטי, ברור ובהיר".
נראה כי ירון נכנס בקלות להגדרה זו, וצעד אחר צעד עשה את דרכו עד שהחליף את דה-בר בתפקיד העורך. השפעתו המכרעת על העיתון ניכרה עוד קודם לכן, כשעבד כראש מערכת החדשות וכסגן עורך ובעיקר כשכיהן כמשנה לעורך. ההבדל באופי ובסגנון העבודה בין ירון לדה-בר שימש אותם היטב במהלך כהונתם המשותפת בראש המערכת. השניים השלימו אחד את האחר תוך שירון הפך לדומיננטי מאוד בעבודת המערכת.
למעשה, ככל שחלף הזמן, כך מספרים עמיתיהם לעבודה, ירון עסק בפועל בשלל תחומים של העריכה היומיומית בעוד דה-בר ניהל את העסק ממבט על, כשהוא מפקח ומאציל סמכויות בנדיבות. מבחינה זו, לא נכון להתייחס לכהונתו של ירון כאל שינוי מגמה מתקופת דה-בר אלא כאל המשך המגמה, תוך הדגשת כמה ממאפייניה.
"אחרי שנים רבות של עבודה משותפת, כצוות, ברור לי שהוא עורך מעולה, יצירתי, דעתן ואנושי", מוסר דה-בר בתכתובת אי-מייל עם "העין השביעית". "לכן גם הפכנו לחברים. ואף שהתנתקתי מהמערכת, ברור שאני פותח כל בוקר בקריאת העיתון בסקרנות גדולה".
כל העיתונאים ששוחחו עם "העין השביעית" רואים בירון בשר מבשרו של ידיעות אחרונות. עמיתיו לעבודה חוזרים ואומרים כי "ה-דנ"א של 'ידיעות אחרונות' זורם לו בדם". יש מי שמגדיר אותו כ"לב הפועם של העיתון". עיתונאי שעבד בעבר בידיעות אחרונות אומר על ירון כי "מאז ומתמיד שאף לערוך את העיתון. הוא לא פזל לצדדים, הוא אוהב את 'ידיעות אחרונות', מרגיש מזוהה איתו. לדעתי, אם זה היה תלוי בו, הוא היה מסוגל לעשות את זה 20 שנה".
"אני חושב שהוא עושה עיתון בדמותו ממש", אומר עיתונאי נוסף. "הוא לא מתאים את עצמו ל'ידיעות אחרונות' מכיוון שהוא כבר 'ידיעות אחרונות'". "כמו אליק נולד מן הים, רון נולד מ'ידיעות'", מגדיר זאת גורם אחר בעיתון. "הוא ממש קיר מקירות הבניין. זה הוא וזאת הרוח וזה סוג העיתונות".
השאלה היא, כמובן, מה היא הרוח הזו ולאן היא מובילה את העיתון. לדעת מבקריו, רוח ידיעות אחרונות כפי שירון מבין אותה כוללת מתן משקל רב לסנסציות וידוענים תוך רדיפה מתמדת אחר הסיפור האישי ש"ירגש את המדינה". סיפור כזה, כך נטען, מוצב כפסגת ההישגים של העיתון, ולא, נניח, תחקיר מקיף על פוליטיקאי בכיר או בעל הון שיחשוף ברבים חשדות למעשי שחיתות, כמו אלו שפרסם העיתון בעבר.
יש להדגיש כי איש בעיתון אינו טוען כי יש לשרש ממנו סיפורים אנושיים שירגשו מדינה שלמה. הביקורת נוגעת לדרישה להשקיע חלק ניכר ממשאבי העיתון בהשגת אותם סיפורים סנסציונים במקום בהשגת סיפורים אחרים, רציניים ובעלי משמעות לחברה הישראלית.
"רון ירון הגיע למקומו הנכון ובית 'ידיעות אחרונות' מצא את העורך הראוי לו", אומר גורם בעיתון. "והתוצאה היא גם לטובה וגם לרעה". אותו גורם צופה כי תחת כהונתו של ירון, כמו בתקופתו של דה-בר, לא צפויים להתפרסם תחקירים גדולים, ודאי לא כאלה שמאיימים על בכירים או על בעלי קשרים למו"ל, נוני מוזס. תחת זאת, העיתון ימשיך במסורת של ניסיון לעמוד על הלך הרוחות בציבור הישראלי, זיהויו בשלב מוקדם ורכיבה על הגל ככל שניתן.
"יש לו להט לעשות עיתונות", אומר עליו מנגד עיתונאי שעבד בעבר בידיעות אחרונות. "הוא חולה חדשות, הוא בונה הגיליונות הטוב ביותר. בשלוש בצהריים לבנות איך תראה המהדורה של מחר, מרמת הכותרת, לידיעה של 2-3 דרך הייצור של הכפולה ועד לעמוד הראשון והעיתון בכללותו. גם היכולת לזהות את העניין של הקהל, גם לייצר עיתון שמשלב בין טקסטים שהם יותר גבוהים אבל לא גבוהים מדי לבין תכנים בידוריים. הוא, אני חושב, איש המקצוע הטוב ביותר שאני מכיר לצורך עשיית 'ידיעות אחרונות'. במובן הזה הוא יורשו הקלאסי של משה ורדי. הוא ורדי משוכלל. הוא ורדי עם קפיצה של 20 שנה קדימה".
ורדי, נזכיר, היה עורך ידיעות אחרונות כשירון התקבל אליו, וכמה מהמרואיינים לכתבה זו מציינים כי ירון אכן רואה את עצמו כממשיך דרכו. בין היתר מוזכר כי בדומה לורדי, גם רון יחפש את הכותרת הראשית שתספק ערך מוסף מעבר לדיווח היבש, כותרת שתעלה נושא חדש לסדר היום הציבורי.
בשנה האחרונה התפרסמו בידיעות אחרונות כמה וכמה כותרות בולטות שהזניקו מגמות ותופעות ללב הדיון הציבורי. ידיעות אחרונות הפנה מכותרתו הראשית למאמר מאת
נחום ברנע בדבר האפשרות של תקיפה ישראלית קרובה באירן, היה הראשון שהקדיש כותרת ראשית למחאה על מחיר הקוטג', הראשון ששם לב ודחף קדימה את מאהל המחאה ברוטשילד, ונוסף על כך נתן בולטות גדולה לנושאים חברתיים כגון הדרת הנשים בחברה החרדית ואפליה נגד ישראלים ממוצא אתיופי.
בידיעות אחרונות רואים ביכולתם המחודשת לקבוע את סדר היום הציבורי בישראל הישג כביר, במיוחד לאור ריבוי כלי התקשורת במדינה. משימה כזו קשה היום לאין ערוך לעומת התקופה שבה ורדי ערך את העיתון. ובכל זאת בולטים ההבדלים בין ורדי וירון. מן הבחינה הביוגרפית, ורדי היה בנו של עיתונאי בכיר ואילו ירון הוא בנו של איש צבא בכיר. מן הבחינה המקצועית, ורדי הוביל את תפיסת העולם העיתונאית שהדגישה את קביעת סדר היום באמצעות כותרות קונטרס החדשות בשנות ה-80 וירון מוביל אותה במאה ה-21. ההישג אולי גדול יותר, אך ההשפעה פחותה. כיום, בזירה כה עמוסה בכלי תקשורת ומידע, קשה לצפות מהציבור הרחב שידע להבחין מי היה העיתון שפרסם ראשון כותרת על נושא זה או אחר, וגרר בעקבותיו את מתחריו.
"לא כך צריך להתמודד היום עם האיומים", טוען גורם בעיתון. "מי יקנה את העיתון הזה בעוד כמה שנים? התפיסה של ירון מיושנת, שמרנית ובעיקר לא מספיק חדה. הוא לא בן אדם מספיק חד בשביל להבין את השינויים, ויש בו משהו שלא רוצה להיות. הוא אומר לעצמו 'זו המציאות הישראלית ואני רוצה להיות כמוה. אני לא חושב קדימה, אני לא חושב מבריק, אני חושב בינוני כי זו המציאות, ואם אני אחשוב בינוני אני אבין את המציאות והיא תבין אותי ותקנה אותי'".
לדברי אותו גורם, ירון הוא "פועל עיתונות", נטול אספירציות אינטלקטואליות, שאינו יכול לסבול את ההתנשאות של אנשים כמו סרנה ומשגב. להבדיל, מוסיף הגורם, אהובים עליו כתבי חדשות וסקופיסטים, כאלה שפועלים מהר, יוכלו לבצע בנאמנות פעולות מיוחדות ומשיגים את הסיפורים שירעידו את המדינה. כתב הבידור רז שכניק, לדוגמה, נחשב לאב טיפוס של עיתונאי מהסוג שירון היה רוצה לראות מציף את המערכת. סרנה ומשגב, מהבחינה הזאת, נמצאים בקצה השני של הסקאלה, או, למעשה, בכלל מחוצה לה.
יש בעיתון מי שמלין על כך שבעיתון בולטים בשנה האחרונה סיפורים ביטחוניסטים, כמצופה מעיתון שעורך מי שגדל בבית צבאי. אחרים טוענים כי סגנונו של ירון בומבסטי יותר מזה של דה-בר, למעשה טבלואידי יותר. עיתונאים נוספים ששוחחו עם "העין השביעית" בתנאי שזהותם לא תוסגר מספרים על ניסיונות שונים בשנה האחרונה למנוע מהם לפרסם טקסטים שעלולים לבחון את סבלנות הקוראים, עמדות שעלולות לעורר זעם או הקשרים פוליטיים בכתבות המתמקדות בנושאים שאינם פוליטיים. כמה מהם הזכירו מקרים ספציפיים שבהם היו מעורבים אך ביקשו שאלה לא יפורסמו מחשש לנקמת ההנהלה. "יש יותר חיבה לחומרי גיא פינס, לבידור קל", מגדירים הדוברים את המצב בעיתון.
מנגד, חלק מהעיתונאים שרואיינו לכתבה זו דוחים קביעות אלו. הם מכחישים באופן נמרץ כל התגברות במגמה לפסילת טקסטים בעיתון מאז שירון מונה לתפקיד העורך, או בכלל בשנים האחרונות. יש מי שמדגיש כי ירון הוא היוזם והמוביל של מיזם "המורה של המדינה", שנפרש על פני עמודי החדשות ומעלה את קרנו של המורה הישראלי. ירון הוא גם העורך שתחת כהונתו הצטרף אל ידיעות אחרונות מבקר הספרות אריק גלסנר כעובד קבוע בחוזה אישי – חריג בנוף העיתונות הישראלית.
ביחס לטענה בדבר הסגנון הטבלואידי של העיתון אומר גורם בכיר בבית ידיעות אחרונות: "המכובדות היא אלמנט מרכזי בכל מה שאנחנו עושים. אנחנו לא ה'סאן', אנחנו לא ה'בילד', אנחנו לא ה'ניו-יורק פוסט'. ואנחנו זוכרים את זה כל הזמן".
לדברי אותו גורם, ירון כעורך ראשי מומחה בלזהות את השעטה אל עבר ההמוניות ולעצרה במקום שבו ייווצר התמהיל המדויק אשר מצד אחד יעניין את הקוראים ומצד אחר לא ישווה לעיתון תדמית זולה. "התפקיד שלנו זה ליצור תמהיל ואני חושב שהראיון עם אורנה בנאי [שבו היא מתוודה בפומבי לראשונה על נטיותיה המיניות] היה הישג מאוד משמעותי", מוסיף איש שיחי. "המקום שלו זה לא בעמודי החדשות אבל זה היה משהו שכולם דיברו עליו, והאמת שזה היה ראיון נדיר. לא יחצני. זה היה ראיון נורא כן, הבנת מי הבנאדם".
"אני חושב שהעיתון יותר טוב בשנה האחרונה ברמת הסיפורים הגדולים", מוסיף עיתונאי בכיר אחר בידיעות אחרונות. "אולי פחות בתחקירים, אבל בסיפורים הגדולים זה רון". כשהוא מנסה להדגים מה הם "סיפורים גדולים" הוא אומר "להשיג ראיון ראשון עם מרגול [אחרי שהורשעה בפלילים], אורנה בנאי, כל הדברים האלה".
כשעיתונאי נוסף מתבקש למנות את הישגי ידיעות אחרונות בשנה האחרונה הוא מזכיר, לצד חשיפת פרישתו של מנכ"ל טבע וידיעה בולטת על הדרת הנשים בבית שמש, את הסיפור על הגבר שנכנס להריון, ומתעקש להגדיר זאת כהישג של העיתון. "יש מספיק עמודים בעיתון בשביל לכתוב גם על זה וגם על זה", הוא אומר ומוסיף: "אורנה בנאי זו גם חשיפה יפה של 'ידיעות אחרונות'".