העצור נצפה בשוק מחנה יהודה

כמה פעמים יכול נאשם להפר את תנאי שחרורו בערבות בטרם יורה בית המשפט להחזירו לכלא? מתברר שלא מעט. שופטי ישראל ואפילו נציגי התביעה, רחמנים בני רחמנים, נותנים עוד ועוד הזדמנויות - אבל אז מתעוררת השאלה, האם אין בכך כדי לסכן את שלום הציבור ולאפשר לנאשם לברוח מאימת הדין.

באוגוסט 2010 הוגש כתב אישום נגד סמי שם-טוב. 12 האישומים שבו מגוללים פרשה של קציר איברים לשם סחר בהם, ושם-טוב מואשם גם בסחיטה באיומים ובקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות. המדינה ביקשה לעצור את שם-טוב עד תום ההליכים, הוא ביקש לשחררו למעצר בית, ושירות המבחן - בצורה נדירה למדי - המליץ שלא להיענות לבקשה. שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יגאל מרזל, הורה לעצור את שם-טוב עד תום ההליכים.

שם-טוב לא ויתר והגיש בקשה לעיון חוזר, אשר הפעם זכתה דווקא להמלצה חיובית של שירות המבחן. בהסכמת המדינה, שוחרר שם-טוב למעצר בית בדירתה של אחותו, באיזוק אלקטרוני, בפיקוח מלא של אחד מחמישה מפקחים שאושרו, תוך מניעת גישה לכל אמצעי תקשורת, התחייבות לא ליצור קשר עם עדי התביעה והמתלוננים וצו עיכוב יציאה מהארץ.

ביולי 2011, הגישה המדינה בקשה לעיון חוזר ולחילוט כספי ההפקדה, לאחר שהתברר, כי שם-טוב מפר את תנאי שחרורו. הוא הגיש בקשות כוזבות לזימונים רפואיים לשם פתיחת חלונות איזוק אלקטרוני, גם במועדים שבהם כף רגלו לא דרכה במוסד רפואי, ובמקרים רבים יצא מביתו ללא ליווי מפקחים. למרות זאת, בדיון בבית המשפט הסכימה המדינה להמשך מעצר הבית תוך חילוט חלק מכספי הערבות, ואף נקבע כיצד יוכל לצאת לטיפולים רפואיים. שם-טוב הצהיר שהוא מקבל על עצמו את התנאים. חודש לאחר מכן אף נענה מרזל לבקשתו של שם-טוב והרחיב את מספר המוסדות הרפואיים בהם יוכל לבקר.

שם-טוב לא הסתפק בכך, ובדצמבר האחרון הגיש בקשה להקלות נוספות. אלא שכאן הוא כרה לעצמו בור: המדינה טענה שהוא ממשיך להפר את תנאי שחרורו ושלפיכך אין מנוס מהחזרתו לכלא. בין היתר, הוא נצפה כשהוא מסתובב בשוק מחנה יהודה ללא ליווי של איש מהמפקחים. מרזל קיבל את הבקשה באומרו, כי הפרות אלו מלמדות על כך ששם-טוב ממשיך להיות אדם מסוכן. שם-טוב ערער לבית המשפט העליון, ציין את גילו (קרוב ל-70) ואת העובדה שמדובר במשפט ארוך (60 עדים) שטרם החל, ואף הלין על כך שלא ניתנו לו כל הקלות מאז נשלח למעצר בית.

השופט עוזי פוגלמן החליט (יום ד', 15.2.12) לשים קץ לפארסה ודחה את בקשתו של שם-טוב. "לא מדובר בהפרה נקודתית וחד-פעמית של תנאי השחרור, כי אם במסכת הפרות רחבה", אמר. "בנסיבות אלה, וכאשר מדובר בהפרות בהיקף משמעותי ולא במעידה חד פעמית, קשה ליתן אמון בעורר. כידוע, האמון של בית המשפט בנאשם הוא השיקול המרכזי בשאלת שחרורו לחלופת מעצר, ובענייננו - אמון זה הופר". אבל אפילו כעת, פוגלמן לא סוגר את הדלת לחלוטין: אורכו של המשפט אינו מהווה שיקול מכריע בנקודת הזמן הנוכחית - הוא אומר ומדגיש את שלוש המילים האחרונות. "כמובן שככל שיהיה שינוי בנסיבות, פתוחה לפני העורר הדרך להגיש בקשה לעיון מחדש, ובית המשפט המחוזי יפעל כחוכמתו", כלומר: שם-טוב הפר אמון - אבל אולי בעתיד ניתן יהיה להאמין לו.