ביום ראשון, כ"ו בשבט, 19 בפברואר ישודר בערוץ הראשון של הטלוויזיה סרט דוקומנטרי אודות
אברהם שטרן - "יאיר". באותו יום יתקיים בבית העלמין נחלת יצחק בת"א טקס אזכרה במלאת שבעים שנים להירצחו.
את ההזמנה להקרנת הבכורה קיבלתי ממוזיאון ה"לח"י" בתל אביב. בחוה"מ חנוכה ביקרתי במוזיאון שם הועלה המחזה "אהבה בין השורות" המבוסס על שיריו ועל יומניו של "יאיר". המוזיאון שוכן ברחוב שטרן בשכונת פלורנטין, מהווה מעין תפאורה אותנטית לנושא - השכונה כמעט ולא השתנתה מאותם הימים בהם נדד "יאיר" בין דירות מסתור בשכונה ובאחת מהן נרצח.
"שטרן" ביידיש - "כוכב", ואכן "יאיר" כוכב גדול היה. הוא נפל לפני שבעים שנה וכיאה לכוכב נופל - שרטט בנפילתו קו זוהר מובהק דרך כל השמיים. מהעיירה היהודית בגבול רוסיה-פולין בה נולד, דרך שכונת פלורנטין הדרום-תל אביבית - אל הטלוויזיה הישראלית ברוממה שבירושלים.
הבכורה של הסרט ב"סינמטק" האלגנטי, מעוז השמאל התל אביבי הייתה מעין אנטי-תזה להצגה ברחוב שטרן בפלורנטין. בבכורה הכול היה כנהוג באירוע מעין זה - זרקורי המצלמות, כוסות יין לסוגיו (כולם לא כשרים), וותיקי לח"י ישישים ושני שרי ממשלה מלווים בשומרי ראש. הכול - לפי הפרוטוקול הסטנדרטי.
היה גם "חתן האירוע", "בנו של",
יאיר שטרן-ג'וניור - סלב ואיש טלוויזיה, פעם "כתבינו בוושינגטון" ומנכ"ל הערוץ הראשון, היום - מנכ"ל התזמורת הסימפונית מנכ"ל עמותת הלח"י.
כך הזדמן לי להשוות. מצד אחד - ההצגה הצנועה אותה שיחקו בין חדרי המוזיאון הצפופים שחקנים אלמונים על-רקע קיר הזיכרון של חיילים אלמונים. ומצד שני - הפרמיירה המפוארת של הסרט המתאר את מסעותיו של יאיר-הבן בעקבות יאיר-האב. מעיירה שבפולין דרך פירנצה שבאיטליה, בה שקד אברהם שטרן בשנות ה- 30 על הדוקטורט בשירה היוונית העתיקה, אל המקומות התל אביביים והירושלמיים בהם הוא חי, אהב ולחם.
אני מניח שכבר ניחשתם - את ההצגה אהבתי יותר, הרבה יותר.
לא שהסרט היה לא טוב - עשוי באופן מקצועי, הוא סקר בקפידה את תולדות חייו של מפקד הלח"י האגדי ואפילו גילה פרטים אודות יאיר והלח"י אשר לא הכרתי קודם. אך בסך הכול - היה זה סרט זיכרון, אות
כבוד לאברהם שטרן - האדם, המנהיג והמשורר, אות כבוד ללוחמי הלח"י.
אך אברהם שטרן "יאיר" לא היה שם. בעיני, האמירה שבסרט: "זה הוא עברינו. מפואר והרואי, רומנטי ומכונן, אך - עבר". מצבה לזכר יאיר הייתה שם, אך יאיר לא היה.
פגשתי את יאיר - חי ונושם
ובהצגה, לעומת זאת, פגשתי את יאיר - חי ונושם, נושם ארץ ישראל, חי חרות ישראל וחולם על מלכות ישראל. בהצגה היה יאיר ההוא, אמיתי ורלוונטי היום בדיוק באותה מידה כפי שהוא היה אז.
לפני עשור - במלאת שישים שנה להירצחו - קיימו חברי הכנסת ישיבה מיוחדת לזכרו. מעניין: היו"ר דה אז, מייסד "
שלום עכשיו"
אברהם בורג, תמך ביוזמה לקיים את הישיבה. והיו"ר הנוכחי, ראובן ריבלין, ליכודניק איש ימין כביכול, לא מצא לנכון. כול הנוכחים אז הבינו את הרלוונטיות של הגותו, מורשתו ודרכו של יאיר. כך נאמר שם:
"60 שנים אחרי נפילתו של "יאיר", גם היום אנחנו באותה מלחמה גדולה על הבית שלנו. מלחמה כדי לחיות כאן, בארץ הזאת...אנחנו במלחמה קשה מול אויב אכזר וצמא דם. אסור לנו להישבר, אסור לנו להתייאש, גם כשהכאב נורא, והכאב הוא נורא. אנחנו במלחמה על הבית, ואנחנו ננצח. זה לא קל. זה מצריך סבלנות ונחישות וכנראה גם לא מעט זמן. אבל אני מאמין שזה אפשרי."
הדברים נאמרו על-ידי ראש הממשלה דה אז. דברי אמת היו - לפני שדיבוק ההינתקות אחז בו.
אך לא רק בסיעות ימין הובנה הרלוונטיות. יו"ר האופוזיציה באותם הימים הבין את האקטואליות גם הוא - ואפילו ביתר שאת, ניצל את אירוע הזיכרון: השווה את מאבקו של יאיר והלח"י נגד הכובש הבריטי לפיגועי החמאס והפת"ח נגד "הכובש" הישראלי. הרי בעיניו ובעיני השמאל, אין לנו זכויות לארץ הזאת, בטח ובטח - לא זכויות בלעדיות. בעיני השמאל הרי ישראל היא כובשת האדמות של "העם הפלשתיני"...
במאבקו של יאיר נגד קולוניאליסטים הבריטיים היה שזור גם המאבק בתפיסות של ה"ישוב המאורגן". כבר בתחילת שנות ה- 30 בראייתו הנבואית כתב יאיר מילים שנשמעים כאילו נכתבו היום:
"הציונות גוססת... סכנה על עצם קיומנו הולכת וקרבה...". בכל כוחו לחם הוא באותו הממסד של ה"ישוב המאורגן" שדגל לתמוך ב"ברברת" הדיפלומטית האין-סופית כתחליף אירופאי למלחמה נגד המפלצת. בכך הפקיר למעשה ה"ישוב המאורגן" הסוציאליסטי את יהודי אירופה, לא עשה דבר על-מנת לנסות ולהצילם. גם בתוך הימין נאבק יאיר בצורה בלתי-מתפשרת נגד העדפת ה"פתרון המדיני" של ז'בוטינסקי על פני הפתרון הצבאי.
"הישוב המאורגן" והממסד הסוציאליסטי לאחר קום המדינה לא סלחו ליאיר. לא סלחו לו על האמת ועל האמונה שלו, רדפו אותו בימי חיו ולא סלחו לו וללוחמיו אחרי מותם. השמיצו אותו בכל כובד משקלם בשטיפת מוח בלתי פוסקת. כך כתב אחד ממנהיגי הלח"י, נתן ילין מור:
"תל אביב הגדולה, עיר ואם בישראל, נהפכה למחנה אויב... הרוב הגדול הוסת... אחרים רעדו כעלה נידף".
"הישוב המאורגן" גזר שיכחון; הממסד הוציא את הגזירה לפועל
יאיר שטרן נרצח. הכוכב בגדול נפל. האם אפשר לרצוח אדם פעמים? מסתבר שכן. השכנים "הטובים" שלנו נוהגים להתעלל בגופו של הנרצח. בזה הם כאילו אומרים: "נרצח אותו פעמים". זאת היא דרך פרימיטיבית ולמעשה אין בידם לרצוח פעמים.
אך ישנה דרך אחרת - מתוחכמת ואפקטיבית הרבה יותר - השכחה.
כל מדינה נורמלית מנציחה את גיבוריה בפאר ובכבוד הראויים לגודל ההקרבה. אנו דוממים לנוכח מפעלי הנצחה בעמק הנופלים הספרדי, בסטלינגרד הרוסי ובבית הקברות הלאומי "ארלינגטון" האמריקני.
מוזיאון הלח"י שוכן בבניין מתפורר ומוזנח בקצה הנידח של דרום תל אביב. תשאלו את ילדי משפחותיכם: מי זה אברהם שטרן?
בכך שוב מתגלה נבואתו של "יאיר": לא בכדי קרא הוא לשיר -פרוגרמה פרי עתו, לימים המנון הלח"י - "חיילים אלמונים". מהקיר שבחדר הדחוק שבמוזיאון מסתכלות מאה עשרים ושבע זוגות עיניים. זהו "עמק הנופלים" של חרות ישראל, כל חללי הלח"י. הם מסתכלים לי בעיניים, כאילו רוצים לשאול: למה נידונו לשיכחון? למה נרצחנו פעמיים?
מתוך הריאיון שהעניק יאיר-הבן ל"
מעריב-nrg" לפני שנתיים: "...אין לי אידיאולוגיה, אני לא מתעסק עם פוליטיקה. יש לי את ההשקפות האישיות שלי לגבי כל מיני נושאים. אני לא אידיאולוג, אני מתעסק עם הפרקטיקה של החיים... ......רציתי להיות כוכב בעולם העיתונות... ...הערוץ הראשון - עיקר חיי המקצועיים, אהבה גדולה למקצוע, מקום שהתפתחתי בו ממש מהרצפה, ככתב מתחיל, ועד להיותי מנכ"ל... ... וושינגטון - "אני חושב שזה התפקיד הכי מרתק שעשיתי בעיתונות כעיתונאי שטח. אתה נמצא במרכז העולם ואתה רואה מקרוב איך מנהלים את העולם. אתה נמצא כל יום בבית הלבן, בסטייט דיפרטמנט, בפנטגון ובקונגרס ואתה רואה איך מעצמה ענקית עובדת..."
לפני חודש וחצי נעשתה פנייה לעיריית תל אביב - בקשה להציג את המחזה "אהבה בין השורות" בבתי ספר בעיר. בתשובה נאמר שהעירייה לא מעוניינת שהנרטיב של הלח"י יוצג לתלמידים. "הישוב המאורגן" גזר שיכחון, הממסד הוציא את הגזירה לפועל.
