הרי בסופו של דבר אנחנו האשמים לא?

את כל חיינו נקדיש למען ילדנו

הורות היא עניין קשה ומורכב. כבר ידוע לכולנו שאת התואר המכובד רוכשים עם הזמן...והמתכון הסודי כמובן הוא מעט סבלנות, כף גדושה של רכות, קמצוץ עייפות וכמובן לאפות בתנור של חום ואהבה... הרי את כל חיינו נקדיש למען ילדנו, נקום אליו, בשעות הקטנות של הלילה, נהיה חרדות האם הגן שבחרנו הוא אכן הגן האולטימטיבי לנחיתה רכה, נשקיע בו לא מעט... גננת תקשורתית ומחילה, בית ספר שמכבד את עצמו. (לחכמים ולחזקים בנינו) גם נדאג לקופת חיסכון, נקפיד על החוג הטוב שיוצא את הקישורים החברתיים שלו... נקבל את החבר הראשון (טוב לפחות ננסה לקבל), את החברים איתו הוא מסתובב, נשמח כשיצחק ולא נישן כשיישבר לו הלב...אך ביום מן הימים כשיגדל ויהפוך לאלם חן האם יגמול לנו על כך? האם יעריך?

האם "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי..."...? טוב אולי לא צריך להיות כל כך דרמטית... אבל האם יש דברים בגו...?

תעשי מה שתעשי בסופו של דבר הכול חוויה סובייקטיבית

אז נכון הדברים הם לא שחור או לבן... ולפעמים כלל לא מדובר בחינוך נוקשה או בדיכוי ה"אני"... לפעמים החוויה סובייקטיבית לגמרי. הרי מעצם היותנו בני אדם, רגישים ומרגישים, הגוף שלנו סופג חוויות כאלה ואחרות... לא תמיד נחמד לקום בבוקר לגן, גם כשאימא מכריחה, לא תמיד נעים להעביר או לחלוק עם אחיך הקטן את הבובה המעופשת (שאלוהים! חייב לכבס אותה כבר!), לא תמיד כיף שצועקים ומשתיקים. טוב נו בוא נודה גם לנו לא תמיד נעים שמחנכים אותנו...

ובכל זאת איך מתמודדים?

גם הקיצוניות השנייה של לאפשר, להקל, להבליג לא מומלצת. חוסר בגבולות לעיתים אף מחריף כעסים שיצוצו אצל הפעוט כשיגדל. אל לנו לשכוח ילדים זקוקים למסגרת, לחוקים למותר ואסור. לגבולות חשובים לבניית הביטחון העצמי שרוכש לו הילד אט אט. הפתרון - הבנה וקבלה של המצב, לתת מקום לביטוי, למרד, להוציא ולשחרר...

אנחנו נעשה את מיטבנו על-מנת לחנך, להשריש בילדנו ערכים, ללמד ולהעיר כשצריך, ועם זאת כמו כל הורה (שרכש לו את התואר הנכסף) גם נתמוך, נגן, נכיל, נקבל ובעיקר ניתן מקום לרגשות... טובים או רעים כאחד... הרי גם אנחנו היינו פעם ילדים...