סיומה המשמח של השביתה למען עובדי הקבלן והמשכה בוועדי הרכבת מעלים מספר שאלות:
האחת: אם אפשר היה לסיים את המשא-ומתן כך לשביעות רצון כולם, מדוע אי-אפשר לעשות זאת ללא שביתה? שנייה: מהיכן מגיע הכסף כדי לשלם גם לרופאים, ולעובדים הסוציאלים, גם לשפר את שכר עובדי הקבלן, וגם לקבל את חלקם כעובדי מדינה? השלישית: למען מי נעשה המהלך הכביר של שביתה ששיתקה חלקים מן המשק? והרביעית: מה אפשר לעשות כדי ששביתות כאלו לא ישובו לענות את האזרח בעתיד?
התשובה לשאלה הראשונה היא שלא כולם מרוצים. שר האוצר, גם אם יחייך וירעיף מחמאות על ימין ועל שמאל, מרים את מבטו אל שכנתנו הקרובה יוון, העומדת בפני פשיטת רגל והתפרעות הרסנית ברחובות, ואומר לעצמו: היום יוון - מחר ישראל.
התשובה לשאלה השנייה: אין באמת כסף לשלם לכל התובעים את חלקם מן הקופה הציבורית. ולראייה, כדי לשלם לרופאים לעובדים הסוציאלים ולגני ילדים מגיל 3, קיצצה הממשלה 4 אחוזים מתקציב כל המשרדים, כולל משרד הביטחון, קיצוץ המשעה מיד הצטיידות במערכות נשק המשולמות בשקלים - מכיפת ברזל ועד נעליים צבאיות.
משרד התחבורה משעה בניית מחלפים בכבישים, ודוחה קידום פרויקט הרכבת, ומשרד האנרגיה ידחה בניית תחנות-כוח סולאריות ומוּנָעות גז. אותו קיצוץ ימנע כמובן את קליטת עובדי הקבלן לכל משרד ממשלתי שהשתמש עד עתה במיקור חוץ.
התשובה לשאלה השלישית היא כי המהלך של השבתת המשק אין לו דבר וחצי דבר עם טובתם של עובדי הקבלן. הוא נעשה למען ארגון ההסתדרות והמפלגה הקשורה אליו בטבורה, מפלגת העבודה. מפלגת העבודה האבודה הידרדרה תוך 15 שנה ממפלגת שלטון לשותפה זוטרה השוחטת כל מנהיג המתייצב בראשה. ההסתדרות מייצגת בעיקר את הוועדים הגדולים של המונופולים הגדולים, ומכל שאר הבחינות היא פושטת רגל. מבחינתה של מפלגת העבודה, השביתה נועדה לשחד קבוצה גדולה של מאות אלפים שישנו את דפוס הצבעתם לטובתה. מבחינתה של ההסתדרות, זו הייתה הזדמנות למלא את שורותיה המדולדלות באלפי משלמי דמי חבר חדשים, על חשבון משלם המיסים.
דיאטה חמורה
המתווה ברור גם כאן וגם בארצות-הברית: ככל שהעובדים בתעשיה היצרנית הלכו ונפרדו מן העבודה המאורגנת, כך התנפחו ארגוני העובדים של עובדי המדינה והשירותים הציבוריים. התוצאה באמריקה: עובדי השירותים הציבוריים משתכרים הרבה מעל עובדי תעשיה היצרנית. במקביל, מרבית הערים והמדינות עומדות בפני שוקת שבורה של מחויבויות, וחלקן אף הכריזו על פשיטת רגל, כיוון שכבר היום אין להן די כסף לתשלום גמלאות וקצבאות המעוגנים בהסכמים קיבוציים, בעוד שהביטוח הלאומי האמריקני יפשוט רגל ב-2022.
המתווה ברור כאן וגם באירופה: ההתחייבויות שנטלו על עצמן מרבית המדינות לטובת ארגוני העובדים בשירות הציבורי, מבטיחות פשיטת רגל ומעילה בחובותיה של המדינה. משמעות המעילה היא פשיטת רגל של בעלי החוב, שהן קופות הגמל של אותם עובדים עצמם.
יש שלוש תשובות לשאלה הרביעית, מה ניתן לעשות כדי ששביתות כאלו לא ישובו לענות את האזרח בעתיד:
תשובה אחת היא איסור על התאגדות של עובדים המקבלים את שכרם מן המדינה. המדינה מבטיחה ביטחון תעסוקתי, ועל המחיר הביטחון להיות השתכרות נמוכה יותר מאשר במגזר היצרני. בארה"ב נשמעת קריאה לאסור על התאגדות המקצועית בשירות הציבורי, וככל שהמדינות שוקעות בחובות גדלים והולכים, כך מתחזקת הקריאה.
תשובה שנייה היא צמצום ההעסקה הציבורית הישירה לשלד מנהלי קטן בלבד, ומיקור חוץ של כל השירותים שבהם מחויבת המדינה על-פי חוק התקציב.
ברי כי שתי האפשרויות דלעיל לא יעברו את התקשורת ואת מערכת המשפט. התקשורת, המשפט והאקדמיה נתונים באגרופיה הקפוצים של הגישה הסוציאליסטית, ה"דמוקרטית", שעליה נאמרו שתי אמרות השפר הבאות.
מרגרט תאצ'ר: הסוציאליזם נהדר, כל עוד מישהו אחר משלם עבורו.
אלקסיס דה-טוקוויל: סופה של הדמוקרטיה מגיע כאשר האזרחים מגלים את היכולת לפסוק לעצמם בנדיבות כספים מן האוצר הציבורי.
בהנחה שלא נרצה לוותר על הדמוקרטיה הישראלית, נותרה אם כך
האפשרות השלישית, שהיא הטלת דיאטה חמורה על האיש השמן הרוכב על גבו של האיש הרזה. הדיאטה הזו תבוא, במוקדם או במאוחר, בצורה של מס מיוחד, או צמצום הכנסה מיוחד על המגזר הציבורי בלבד. כבר היינו בסרט הזה, ומאחר שלא למדנו שום דבר, בקרוב מאוד נהיה בו שוב.
למען הגילוי הנאות, גם אני עובד קבלן. לקבלן שלי קוראים קופת חולים, והוא מעסיק אותי בחוזה אישי. ולעולם איני שובת. כיוון שאין לי ביטחון תעסוקתי, אני מייצר הכנסה חוקית למהדרין ממקורות נוספים. לו היו כל משרתי הציבור עובדים באותה מתכונת - לא היו כאן שביתות.
