ישראל, ארץ נסים ונפלאות, מדינה שבששת העשורים לקיומה הפכה למדינה מודרנית, מתקדמת ומטופחת, בעלת ערים ייחודיות, שונות מאחת לאחרת, בהן מתמזג ההווה עם חבלי העבר. זהו הרושם שמותירה ארצנו הקטנטונת בעיני תיירת שמגיעה לכאן לראשונה.
סבה של אותה תיירת היה יהודי מכפר קטן באוקראינה וכשפרצה מלחמת העולם השנייה, ניצל בנס מן הנאצים בזכות אובדן דרכונו ושינוי שמו לשם לא יהודי. ילדיו ונכדיו לא נחשפו למסורת היהודית ונותרו לא יהודים במסמכיהם. נכדתו, ה"גויה", הגיעה לביקור בארץ והכירה כאן גבר, אזרח ישראלי. ממש כמו בסיפור מן הסרטים, התאהבו השניים. במשך יותר משנה ניהלו מערכת יחסים ממרחק ולבסוף נישאו באוקראינה.
וכאן התעוררה הבעיה האמיתית: לקח להם יותר משנתיים, אינסוף מסמכים ואינספור תהליכים ביורוקרטיים על-מנת להתאחד כמשפחה ולהביאה לארץ. מכיוון שהמסמכים המוכיחים את יהדותה הושמדו/אבדו, עיקר הביורוקרטיה נבעה מן הצורך להוכיח את מהות הקשר בין שני בני הזוג. גם לאחר הגעתה לישראל, היא אינה נחשבת לאזרחית ועליה להופיע במשרד הפנים שוב ושוב על-מנת להמשיך ולהוכיח את מצבה המשפחתי. איני רוצה לחשוב מה קורה אם וכאשר ניצב מולה פקיד אטום ו/או בלתי מיומן, כשבעצם הוא איש ציבור שאמור לספק שירותים, ורק בידיו נמצא המפתח להמשך חייה... מה קורה אז?
להלן דוגמה נוספת לביורוקרטיה הפוגענית בארצנו. בן 13, תושב רוסיה, איבד את אמו למחלת הסרטן. אביו, שהתחתן עם אישה יהודייה הרבה שנים קודם, התגורר בו בזמן בישראל, עם אשתו ובנה. כאשר נודעו החדשות לבני הזוג, לא עלה ברוחם אחרת מלהביא את הילד לגור עם משפחתו החדשה, בארץ חדשה. הם קיבלו אותו כאחד משלהם, ומהר מאוד הוא הסתגל למקום החדש ולמשפחתו החדשה, קרא לאשתו של אביו "אימא" וראה באחיו החורג, אח לכל דבר. גם סיפור זה נשמע כלקוח מן האגדות, רק שאין זה קורה במציאות הישראלית. היות שאמו של הנער אינה יהודייה, לקח לו "רק" 14 שנה להפוך לאזרח ישראל. על כך יש "להודות" לאותם פקידים "מקצועיים" ו"אכפתיים" היושבים במשרד הפנים ודורשים שוב ושוב אינספור מסמכים.
דרושות אמפטיה והקשבה
שלא תבינו אותי לא נכון, אני מבינה שאנו נמצאים במדינת ישראל, המוגדרת כמדינה יהודית-דמוקרטית, זו הסיבה שגם אני נמצאת פה, היות שלפני יותר מעשרים שנה הוריי בחרו להגיע לכאן ולגדל את משפחתם רחוק מן האנטישמיות. אני מאוד אוהבת את המדינה הזו, בין היתר, בזכות היותה יהודית ודמוקרטית, אך תוהה אני לעתים, האין זה אפשרי להגמיש מעט חוקים מסוימים למען אותם אנשים טובים, שבאמת ובתמים רוצים לחיות כאן ולתרום למדינה, ואף רואים את עצמם כיהודים או כישראלים?
האם החלפת אותם פקידים "אטומים" בעובדים בעלי לב רחום יותר, יכולת אמפטית להקשיב ואולי אפילו מיומנות מקצועית רבה יותר, לא יפתרו בעיות שכאלו במהירות גדולה יותר ובפחות תסכול למעורבים? אולי יצירת תפקיד חדש במערכת, בו ישתלבו אנשי מקצוע חדשים - מומחים ויועצים לענייני משפחה, בעלי ידע רב במגוון תחומים, תוכל לתרום לעניין?
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
