המדיניות הכלכלית של ראש הממשלה פוגעת במעמד הביניים לטובת בעלי ההון, וכך מגדילה את הפערים והעוני בישראל. למרבה הפלא תומכי נתניהו לא רואים את המציאות הזאת ובמקום לדרוש שיוני במדיניות, רובם ממשיכים לתמוך בממשלה שאינה עושה די כדי לתקן את המצב. מחקר בארה"ב שופך אור על התופעה הזאת, כאשר מסתבר שגם הרפובליקנים שדוגלים במדיניות אנטי-חברתית ובהפרטת המערכות הציבוריות, זוכים לתמיכה דווקא במדינות עניות שנתמכות על-ידי המדינה.
באופן אבסורדי, הנתונים חושפים שאזרחים שתלויים הכי הרבה במערכת בריאות ציבורית, בכספי רווחה ובסיוע מהמדינה, נותנים את קולם לאלה שמנסים לפרק את המערכות האלה. ישנן סיבות סוציולוגיות ופסיכולוגיות שמסבירות את התופעה הזאת, כמו "תסמונות הבעל המכה", אבל מה שמעניין בתופעה הזאת, זה שהאזרחים בכלל אינם מודעים לפגיעה בהם, ואינם מבינים שהם הראשונים שישלמו את המחיר על פגיעה ביכולת של המדינה לספק להם שירותים בסיסיים כמו חינוך, בריאות ורווחה.
משקר ומרסק את מעמד הביניים ראש הממשלה של ישראל אימץ את המודל הרפובליקני והוא נוקט במדיניות ברורה שנותנת עדיפות לבעלי ההון, על חשבון מעמד הביניים שקורס תחת נטל מיסים וניצול מתמשך של העשירים. למרבה הפלא, נתניהו זוכה לתמיכת הציבור הרחב, למרות שהוא פועל באופן מוצהר כדי להפריט את השירותים הציבוריים, מפחית את המיסוי על בעלי ההון, ופוגע בשירותי הרווחה שאמורים לעזור לציבור שבחר בו.
אנשי נתניהו הם אלה שהפריטו את הפנסיות של הציבור, הם אלה שמקדמים ההפרטה במערכות החינוך והבריאות, והם אלה שנמצאים באוצר ומסרבים לוותר על שיטת ההעסקה הנצלנית של עובדי הקבלן. ראש הממשלה מטעה את הציבור בכך שהוא טוען שהוא פועל למענו, כשבפועל המדיניות שלו לא הגדילה את הצמיחה שבה הוא מתגאה, אבל כן הגדילה את הפערים ואת העוני במדינה והפקירה את אזרחי המדינה. מאז שנתניהו השתלט על האוצר, לא רק שהפערים בישראל הפכו לגדולים בעולם המערבי, ישראל גם הפכה למדינה שבה יש את מספר העניים הגדול ביותר, כשרוב העניים האלה הם אנשים שעובדים.
העובדות הקשות בשטח נתניהו ותומכיו טוענים שהמדיניות הכלכלית שלו דווקא הובילה לצמיחה גדולה, ושהצמיחה הזאת הטיבה עם החלשים בחברה הישראלית. הטיעון הזה עולה שוב ושוב, כאשר אנשי נתניהו מנסים להסביר לציבור שהצמיחה מחלחלת לכל שכבות האוכלוסיה, ושכל שכבות האוכלוסיה נהנות ממנה. כמובן שבפועל התיאור הזה של המציאות הוא במקרה הטוב פנטזיה, ובמקרה הרע ניסיון מודע לעוור את עיני הציבור, שאינו מודע מספיק למדיניות הכלכלית של נתניהו.
כלכלנים בכירים, כמו פרופסור יוסי זעירא, מציינים במפורש שלא היה
שום שינוי באחוזי הצמיחה שנשארו נמוכים משנת 1973, אבל מציינים שהחלה עלייה בפערים החברתיים בשנת 2002, שצמחה היום לממדים מפלצתיים. המדינה ה"רזה" שבנה פה נתניהו היא מדינה שאין לה שום אחריות או יכולת לסייע לאזרחים החלשים שלה, ושבה האזרחים הופכים לבני ערובה של בעלי ההון. נתניהו לא מתאמץ אפילו להסתיר את המדיניות שלו, כאשר הוא זה שהוריד את מס החברות על העשירים ל-24 אחוז מ-36 אחוז בשנות ה-90', הוא זה שמפריט את המערכות הציבוריות והפנסיות שלנו, והוא זה שפגע קשה בתקציבים של המשרדים החברתיים. השוואות בינלאומיות מצביעות על כך שגם הטיעון השני שהצמיחה מחלחלת לכל האזרחים היא שקרית, כי אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שישראל הפכה להיות המדינה שבה מספר העניים הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי.
המדיניות הכלכלית ההרסנית של נתניהו נמשכת, ולמרבה הצער המחאה החברתית לא בלמה את המדיניות הכלכלית הדורסנית שלו ושל ותומכיו באוצר. כדי להביא לשינוי, אנחנו חייבים להוריד את המסכה מעל פניו ולהראות לבוחריו שבלי נתניהו יכולה להיות מציאות כלכלית טובה יותר, שבראש ובראשונה תטיב איתם. הגיע הזמן להגיד די למדיניות הכלכלית הסדיסטית של ראש הממשלה!
