העם הסורי קורבן המלחמה הקרה

הווטו שהטילו רוסיה וסין במועצת הביטחון, רק החריף את היחסים המתוחים בלאו הכי בין רוסיה וארה"ב. המשטר הסורי רוצה להכריע את המערכה בגיבוי הרוסים, ובכך להסב מפלה לארה"ב, התומכת במורדים. אלא שמי שמשלם את מחיר המלחמה בין המעצמות הם האזרחים הסורים, שכל פשעם הוא הרצון לחיות במשטר דמוקרטי וליהנות מצדק חברתי.

משטרו של פוטין רואה באסד בן-ברית אסטרטגי באזור, כדי לקדם את השאיפות האימפריאליות של מוסקבה. לא במקרה נקט פוטין בטיפוח השוביניזם הרוסי, כדי להיבחר ולשקם את מעמדה הבינלאומי של רוסיה.

מול ניסיונות המערב להבטיח את ההגמוניה שלו באזור על-ידי בידודה של אירן והפלתו של אסד, ניצבת רוסיה, שיוצרת ציר מזרח-תיכוני נגדי, הכולל את אירן, עירק וסוריה. אי-אפשר להתעלם מהאופי השיעי העדתי של הציר המשולש הזה. השחקנית החדשה בציר היא עירק. בעבר הייתה עירק אויבת מושבעת של סוריה, אלא שהאינטרסים שלה השתנו מאז הפלת משטר הבעת' על-ידי הכיבוש האמריקני, וכינונה של הגמוניה שיעית במדינה. הרוב השיעי בעירק מנהל מאבק קשה נגד המיעוט הסוני, וחושש מהשתלטות הרוב הסוני בסוריה, וזה מה שמוביל את ראש ממשלת עירק, נורי אל-מאלכי, לתמוך בבשאר אסד, נציגו של המיעוט העלאווי. לכן, למרות שסוריה הפכה למוקד הסכסוך בין ארה"ב ורוסיה, האמריקנים נזהרים מאוד מהתערבות צבאית, לאחר שראו את המשטר שהם עצמם העלו בעירק מתהפך נגדם חודשים ספורים לאחר עזיבתם.

המכנה המשותף לשלושת המשטרים השיעים אינו מצטמצם לפן העדתי. שלושתם משטרים דיקטטוריים ומושחתים, בשלושתם האליטות הכלכליות נהנות מפירות הכלכלה בעוד שהעם חי בעוני ובפיגור, ושלושתם נתונים בסוג של מלחמת אזרחים, הלובשת אופי אלים בעירק ובסוריה, ומתנהלת בצורה סמויה באירן. הציר הזה מנהל מלחמת מאסף נגד האביב הערבי, שהביא לשינויים עמוקים במצרים, בתוניס, בלוב ובתימן. הניסיון לצמצם את מה שקורה בסוריה היום למלחמה בין המעצמות על חשבון האזרחים, יחטא לאמת. המהפכה הסורית נובעת מסיבות עמוקות שלא הרוסים ולא המשטר הסורי יכולים להתכחש להן.

בניסיון להדוף את הביקורת בעולם, ובעצת הרוסים, אסד הודיע שהוא עומד לערוך משאל עם על חוקה חדשה שתבטל את מעמדה של מפלגת הבעת' כמפלגה שלטת, ולקיים בחירות לנשיאות תוך 90 יום. אלא שהחוקה החדשה לא מבטיחה דמוקרטיה, לא מכירה באופוזיציה, ובעצם נועדה רק כדי ליצור מראית-עין של שינוי, בעוד הטבח בערי סוריה וכפריה נמשך ללא הפוגה.

ההתקוממות העממית בסוריה לא תיפסק, בלי קשר למידת האכזריות שיפעיל המשטר נגד אזרחיו. המהפכה הסורית נהנית מתמיכתן של מדינות חשוכות כמו סעודיה וקטאר, החוששות מאירן, אולם היא שואבת את עיקר כוחה מהישגי האזרחים המצרים והתוניסאים, אשר הפילו את העריצים שלהם, והשיגו בחירות דמוקרטיות לראשונה מזה שישים שנה. אנו עדים בסוריה ללא פחות מרעידת אדמה אזורית המטלטלת את המשטרים הערבים. היא משחררת כוחות חברתיים אדירים שהצטברו משך שישה עשורים של דיכוי, עוני ושחיתות, בדרישה לשינוי רדיקלי של המציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית, מול משטר שהפריח סיסמאות מתובלות במנה גדושה של דת ולאומנות.

כדי להבין יותר את אופייה של המהפכה הסורית עלינו להפנות את עינינו להפגנות שפרצו במוסקבה, באתונה, ברומא, במדריד ובניו-יורק. האביב הערבי הוא אביב עולמי שבא לשנות סדרי עולם, לאחר שאזרחי העולם נושלו מזכותם הבסיסית לקבוע את גורל מדינתם ולהבטיח את עתידם. כיום גרמניה מכתיבה לאזרחי אירופה מה עליהם לעשות ותחת איזה משטר כלכלי עליהם לחיות כדי להציל את הבנקים שלה. אמריקה מנסה להכתיב לעולם שיטה כלכלית אשר הביאה את העולם כולו לעברי פי פחת, והיא בעצמה נאלצת לסגת מעירק ואפגניסטן, מלחמות שעלו לה בחיי 6,000 מחייליה, ובמחיר של שלושה טריליון דולר. השיטה הכלכלית-חברתית הקיימת קורסת, ואזרחים יוצאים בכל העולם לרחובות, כדי להפקיע את הכוח מידי הטייקונים אשר השתלטו על הכלכלה ועל הפוליטיקה. על כן אין בכוחן של המעצמות הקורסות לעצור את התהליך או לכוונו לאפיק אחר.

התמיכה במהפכה הסורית ובקריאה להפיל את הרודן הסורי, והדרישה להפסיק לאלתר את הטבח בחומס, אינן רק מעשה אנושי ממדרגה ראשונה, אלא מעשה פוליטי מהפכני, המופנה כנגד האימפריאליזם הרוסי, ובאותה מידה גם נגד האימפריאליזם האמריקני. זמנו של הקולוניאליזם עבר, ואין לאל ידן של המעצמות לכוון את ההיסטוריה כרצונן. האזרחים איבדו את הפחד משום שהגיעו למצב שבו אין להם מה להפסיד זולת כבליהם. חבלי הלידה של התקופה ההיסטורית החדשה הם קשים מנשוא, והמחיר שמשלם העם הסורי כדי להשתחרר מהדיקטטורה הרצחנית השלטת הוא בלתי נתפס. יחד עם זאת, האכזריות והדיכוי חסר הרסן של המשטר רק מזרז את התפוררותו, וסופו של אסד יהיה כמו סופם של כל הרודנים שקדמו לו, מאז לואי ה-16 בצרפת של המאה השמונה-עשרה, דרך הצאר הרוסי בראשית המאה ה-20, ועד ימינו.