"נדמה שכל אדם שאיננו נגוע בגזענות קשה יעשה מעשה אזרחי טוב, אם כאשר יראה את נעמי שמר פוסעת במדרכה ממול, יעבור למדרכה השניה." - כך כתב נחום ברנע במאמרו תחת הכותרת "הערבים, הנאצים ונעמי שמר" [ידיעות אחרונות, ו' בחשון תשס"ב, 23.10.01].
לפני הכל יש לתקן את המשפט תחבירית - שהרי המדרכה ממול היא היא המדרכה השניה! ואם יראה הרואה את נעמי שמר "פוסעת במדרכה (יש לכתוב "על") ממול" וישמע בקולו של ברנע ו"יעבור למדרכה השניה", הוא ייתקל מן הסתם בנעמי שמר. לא לכך התכוון נחום.
עניין התחביר הלקוי אינו סתם עניין סמנטי להאחז בו. הוא עיקר העניין! אם אדם מתכוון למשהו והוא כותב את היפוכו, צריך לבדוק את כוונותיו. במשפט (הלקוי) לעיל, ברנע לא כותב שנעמי שמר נגועה בגזענות קשה, אך הדבר עולה גם עולה ממנו וכיוצא בו הגדרת האזרחות הטובה, על-פי משנתו.
בפתח מאמרו שואל נחום ברנע - מי אמר באחרונה את המשפט הבא: "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם החופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים".
בתוך התשובות האפשריות שנותן לנו ברנע הוא מונה את היידר, בן-לאדן, נסראללה ואבישי רביב.
מכל התשובות שמנה הוא קובע בהתנשאות לא מוסברת כי אף לא אחת מהן נכונה. והוא צודק! לפחות הערבים שבהם מעדיפים לפוצץ בניינים עם אלפי פקידים/ות, אוטובוסים עם נוסעים תמימים, להתפוצץ במעגלי רוקדים ורוקדות, לחטוף חיילים למשך יובלות ולהתאכזר אל יקיריהם, הם לא בוחלים בירי מכוון על תינוקת ואינם מפלים אפילו את אלה בתוכנו ש"אין בהם שנאה" כלפי הערבים. זה עדיין לא רצח מהביל ולח, אבל לא ניתנה להם עדיין ההזדמנות ממש. אולי הלינץ' ברמאללה מרמז בכל זאת על אפשרות כזו ונחום ברנע בוחר להתעלם מדוגמה זו.
המשפט הנ"ל לא נכתב "באחרונה", הוא נכתב לפני עשרים ואחת שנים במאמר של מרדכי הורוביץ (בעלה של נעמי שמר) - "זכרון השואה אינו מתפקד" (אני אישית שלחתי למר ברנע את המאמר). הערמומיות בייחוס משפט זה לנעמי שמר - אף על-פי שהיא מסכימה לו כמו רוב העם היהודי בישראל - גובל באי הגינות ובלשון המעטה.
והוא ממשיך: "לא נעים לגלות שאמנית אהובה (...) היא גזענית נמוכה, וולגרית, על גבול הפורנוגרפיה..."
למי לא נעים? מי הוא המגלה? אז נחום ברנע חושב ככה. אני לא. הלשון העברית מרעיפה אפשרויות אין ספור לאלה הרוצים לדייק מאמריהם. יכול היה מר ברנע לכתוב: לא נעים לי לגלות וכו' וכו' - איש לא מינה אותו לשר הגילויים, שמותר לו לירוק את חרצובות לשונו ולהשתלח כאחד המתלהמים הריקים.
בהמשך, מבטיח לנו העיתונאי הוותיק שלא נתגעגע לגזים "הטובים והסטריליים" של הגרמנים. מנין לו?
ומה אם הוא טועה? אם חס וחלילה יבוא היום שמפניו מזהיר אותנו מרדכי הורוביץ, היכן בדיוק יהיה מר ברנע?
לדבריה של נעמי שמר הוא קורא "הבל פה כהניסטי" ועוד קובע כי "מתה הדמוקרטיה בישראל", אינספור הבלים של שמאלן תבוסתן ללא תקנה, ופתאום: "... על מימוש זכות השיבה - אנחנו, בצדק, לא יכולים להסכים..." אה! למה ומדוע? בתוך ההגדרה עצמה קיימת המילה "זכות" ואם יש "זכות", זו רשעות שלא לקיימה. חייב אדם, קל וחומר עיתונאי, לכבד את עקרון העקביות! אם אין הצדקה לעם היהודי לשוב למולדתו - כל סנטימטר רבוע על האדמה הזאת הוא כבוש, וכל עוול ואכזריות שנגרמה
לערבים - מצדיקה בעיטה בתחת של כולנו לכל הרוחות מפה!
המאמר הזה מוליך בהכרח למסקנה נוראה: עלינו להיפרד. בינינו. חלק מאיתנו יהיה חייב לעבור למדרכות אחרות בארצות נכר. אם מדינת ישראל תחזיק מעמד - יהיו אלה נחום ברנע והנוהים אחריו, ואם תקום על חורבותינו פלשתין - יעדיפו נעמי שמר, הנוהים אחריה ואני בתוכם - למות. לא נהיה עוד שארית פליטה.
