העתיד לוט בערפל

האמנם זה אביב ערבי

"העולם הערבי בטווח ארוך. האומנם זהו אביב ערבי" הוא שם הספר שיצא לאחרונה לאור שחיבר הוגה הדעות המצרי סמיר אמין, יליד 1931 מאב מצרי ואם צרפתיה - שניהם רופאים. למרות שהתחנך במשפחה בורגנית, הוא הפך אחד מאנשי הרוח הבולטים, שמאמין במרקסיזם ולוחם נגד האימפריאליזם והבורגנות. אמין מתייחס לתנועות המרד ברחבי העולם הערבי המתחוללות בימינו באומרו:

"תנועות המחאה שואפות ליישם דמוקרטיה וצדק חברתי בחברה הערבית. מאבקן של תנועות אלה יימשך שנים ארוכות, הואיל ולא ניתן לממש שאיפות אלה בן-לילה. לכן, אנו עדים לאכזבה הגדולה בקרב הצעירים הליברליים. ראו מה שקורה בכיכרר אלתחריר".

המחבר מתייחס לעליית האיסלאמיסטים באומרו: "קיימת סכנה שכוחות סלפים ריאקציוניים ישתלטו על תנועות המחאה הנפלאות - בסיוע ארצות-הברית. אכן זוהי תוכניתה של ארה"ב וגם של אירופה ההולכת בצורה עיוורת בעקבותיה. כולם נוהרים אחרי "האחים המוסלמים" המתונים כביכול, החל מהילרי קלינטון ועד אלאן ג'וביה.

הברית הזאת המנוגדת למשב ההיסטוריה, אין בה פתרונות יעילים לבעיותיה של מצרים המדינה ושל העם המצרי. לכן, תנועות המחאה ימשיכו לפעול חודשים ושנים. אין פתרונות יעילים בלי שעמי ערב ינטשו את שאיפתם עתיקת הימים לאסלם את החברה והפוליטיקה לפי משנתם של "האחים המוסלמים" והסלפים. מחוגי השעון לא ייסוגו לאחור. מצרים חוותה עידן של מודרניזציה ודמוקרטיה חוקתית בראשית המאה ה-20. בעידן ההוא שגשגו הספרות, האמנות והמדע, ובלטו בו אנשי רוח ענקיים כמו לוטפי אלסייד, טאה חוסין, תופיק אלחכים, סלאמה מוסא ונג'יב מחפוז. ואילו בעידן הזה הפך נג'יב מחפוז כתם על מצחה של מצרים. האם זה ייאמן? אכן זוהי תפיסתם של הסלפים המפגרים שכלית.

"לאחר הבחירות האחרונות במצרים, אנו חוזרים אחורה לנקודת האפס. המשמעות: המאבק למען הקידמה הוא לפנינו ולא מאחורינו".

• ירחון אלאימברטוריה 6.2.2012 / רים נגמי

החזרת הצנזורה ובריחת המשכילים

"מצרים תמיד הייתה מקור של תרבות ואמנות. גדולי הסופרים והאמנים בעולם הערבי ראו במצרים את משכנם. אבל עם עלייתם של האיסלאמיסטים, מתעוררים חששות לגבי עתיד החופש התרבותי והאמנותי.

"לפני עלייתם של 'האחים המוסלמים', הציגו הקולנוע, התיאטרון ותוכניות הטלוויזיה את האיסלאמיסט כקנאיים קיצוניים, כמתנגד לאמנות בכל גווניה. תרומתו של השחקן עאדל אימאם בתחום זה היא גדולה. הוא שיחק בסרטים שלעגו וגינו את הקיצוניות האיסלאמית, כמו הסרט: 'הקבאב והטרור', 'הטרוריסט' ו'עופות החושך'". (עאדל אימאם נדון לאחרונה לשלושה חודשי מאסר באשמת פגיעה בערכי הדת. מ.ש.).

המשורר המצרי אחמד שהאוי שהוא ליברל מודרני, אומר:

"העתיד הצפוי לאמנות והתרבות במצרים אינו מעודד, עם עלייתם של 'האחים המוסלמים'. זהו עתיד מביש, עצוב וכאוב. אנו נסוגים אחורה שנים רבות. אנו עדים למה שעשו קנאי האיסלאם לסופר נג'יב מחפוז. צפויות רדיפות לסופרים אחרים. כבר מופעלת צנזורה קפדנית נגד הסופרים בהשפעת הסלפים".

שהאוי מוסיף "למה אין לאחים המוסלמים משורריים, אמנים וסופרים? כי הם אינם מאמינים בספרות, באמנות ובשירה, מלבד שירת הלל לדת. לכן, אין זה מקרה שאין לאחים המוסלמים סדר יום כלשהו לגבי עתיד האמנות, השירה והפסרות.

"יש אפוא לצפות לבריחת מוחות ממצרים למדינות ערב אחרות, ובעיקר ללבנון".

(ראוי לציין כי הקוראן אינו מתייחס בכבוד למשוררים: "המשוררים תועים בכל עמק והם אומרים מה שלא עושים").

• עיתון אלחייאת 10.2.2012 / עיסאם עיתני

ניצול הטרגדיה הפלשתינית

"במרוצת שבעה עשורים אנו שומעים טענות חוזרות ונשנות כי פלשתין היא הבעיה מספר אחת של הערבים, והיא ליבת הסכסוך הערבי-ישראלי.

"המהפכות בעולם הערבי הוכיחו כי המשטרים בארצות ערב ניצלו את הטרגדיה הפלשתינית בצורה זולה ומושחתת. בתגובה לניצול המחפיר, אנו שומעים את הפלשתינים ומשכיליהם בימים אלה מסרבים לערב אותם בדיכוי של המשטר הסורי נגד אזרחיו. ההתקוממות הסורית שמה את הדגש על המאבק נגד שעבודו של העם על-ידי משטר המנצל את הבעיה הפלשתינית משנות ה-70' של המאה הקודמת. דוברי המשטר הסורי מעלים טענת שווא שיש קונספירציה עולמית נגדם בגלל התנגדות המשטר לכיבוש הישראלי ושאיפות ההתפשטות שלו באיזור.

"המשטר הסורי השתמש בפלשתינים כקלף מיקוח לשיפור עמדתו במשא-ומתן עם ישראל. אלפי פלשתינים נפלו קורבנות לספסרות בדם הפלשתיני.

אך לא לעולם חוסן. אפילו אם משטרו של אסד ישרוד, הוא לא יוכל לנצל את הבנייה הפלשתינית. האביב הערבי מבשר לפלשתינים עידן חדש בדרכם המייגעת למען החופש והקמת המדינה".

• אל-חיאת, 27.1.2011 / פחרי סאליח

"דרישות המורדים במדינות ערב אינן מוגבלות להיבט הכלכלי, הפוליטי, החוקתי והמשפטי. קיימת הדרישה לגבי ההיבט ההשכלתי. היבט זה דוכא על-ידי המשטרים הערביים. התקציבים שהוקצו להשכלה, תרבות ואמנות שאפו לאפס. למרות שהמשטרים הבטיחו תמיכה לתחומים אלה, הבטחותיהם היו ריקות מתוכן.

הבעיה היא שמדינות ערב התייחסו להשכלה, ולתרבות בכלל, כאל מותרות. הם נתנו עדיפות לאספקת פת הלחם, למרות שגם בתחום זה לא עמדו המשטרים בהתחייבויותיהם. הם עשו הכל כדי להשתיק את המשכילים ואפילו לשחד אותם. הם שיחדו ותמכו במשכילים, אך לא בהשכלה.

לא די במחאות ובהתקוממויות ברחבי העולם הערבי. אנו זקוקים למהפכה אמיתית בחינוך ובהשכלה, שתבטיח שינוי בערכים ובמושגים המקדשים את החירות, הדמוקרטיה, כבוד האדם, הצדק החברתי והמלחמה בשחיתות".

• אלשרק אלאוסט 25.1.2012 עימאד אלדין אדיב

השאלה המכאיבה

"האם ידוע לכם מהי השאלה המכאיבה ביותר למצפונם של השליט והנשלט בעולם הערבי?...השאלה המבישה שאני מציג היא: מהו מספרם של החללים שנהרגו מאש האויב הישראלי בהשוואה לאלה שנהרגו מאש מנגנוני הביטחון במדינות ערב.

"התשובה המפחידה היא שיחס ההרוגים הערביים מידי הערבים להרוגים מיד האויב הוא שמונה-עשרה לאחד. אכן, זה כך. על כל חלל שנהרג מאש האוייב הישראלי, נהרגו שמונה-עשר ערבים מאש הערבים.

"זוהי עובדה מבהילה, מביישת ומעציבה.

"אני גם שואל בעצב כמה פלשתינים נהרגו מאש הישראלים לעומת הפלשתינים שנהרגו מאש ידידותית פלשתינית וערבית. כשנעיין במסמכים ונבדוק את המספרים בדייקנות, בכנות ובשקיפות. כדי לדעת מי הרג ומי נהרג, ומי מימן את הכדורים שקטלו, נדע את גודל הפשעים שעשינו במרוצת יובל השנים האחרון".