במאמרו "תגידו שלום לשלום החדש" (
הארץ, 9.2.12), רשם
ארי שביט תעודת פטירה לשלום, ובה כל השלבים הקליניים של הגסיסה והמוות: מפציעה קלה, בינונית וקשה אל פציעה אנושה ועד למוות הסופי. תחילת התהליך נעוצה לפי שביט ב
הסכם אוסלו שהנחית על השלום את המכה הראשונה: "אחרי שישראל מסרה לפלשתינים את רצועת עזה, אוטובוס ראשון התפוצץ בכיכר דיזנגוף. אחרי שמסרה את שכם ורמאללה, אוטובוסים התפוצצו במרכז ירושלים ובת"א". מסקנתו הסופית של שביט היא, ש"אין למי למסור את השטחים ואין עם מי לחלק את ירושלים", ואת הדעה הזאת חולקים עמו, לדעתו, "גם ישראלים סבירים ומתונים".
ולו מילת ביקורת אחת על פרס
זה מביא אותנו אל תופעה ללא תקדים בעולם הדמוקרטי: הדמות הראשית, האחראית לכישלון הקטסטרופלי של אוסלו, מעולם לא נקראה לשאת באחריות ציבורית, לא בזירה הפוליטית ולא בפני דעת הקהל. מעולם לא הושמעה כלפי פרס מילת ביקורת אחת, למרות שהאיש לא רק שלא חזר בו מדרכו הרת האסון ולא ביקש סליחה על אלפי קורבנות השלום, אלא להפך - הוא מנצל את משרתו הרמה כדי לפטם ולגדל את המפלצת האוסלואידית שהקים ברמאללה, לחלק למענה את ירושלים ולמסור לה את לב הארץ. על החוק המפורש, המגביל את סמכויותיו ואינו מתיר לו לעסוק במדיניות עצמאית, הוא מצפצף. הלכה למעשה, הוא ניכס לעצמו חלק נכבד ממדיניות החוץ הישראלית, ולא פעם מתחת לרדאר של נבחרי העם המוסמכים.
לפניו לא היה כדבר הזה, ומי ייתן שאחריו לא יהיה.
חולק שבחים לישות עוינת
לאחרונה, הוריד עלינו הנשיא פרס שתי מכות נוספות, שגם הן נתקבלו בשתיקת-כבשים ולא פגעו במאומה בפופולריות שלו ובחסינותו מביקורת.
נפתח בדברים מסמרי השיער שהשמיע בכנס דאווס ( ערוץ 7, 26.1.12):
"אני לא מיואש. סלאם פיאד ואבו מאזן עשו עבודה טובה ...בנו כוח עצמאי שידאג לביטחונם, ולראשונה יש להם כ ו ח צ ב א י ע צ מ א י." יש לנו אפוא נשיא המחלק שבחים לישות עוינת ואויבת, ועל מה? על הקמת כוח צבאי, תוך הפרת הסכם אוסלו, אותו הוא בעצמו הביא לעולם. על-פי אוסלו הותר להם להחזיק רק "כוחות שיטור" מוגבלים, ואפילו אלה פתחו עלינו באש ורצחו רבים. עכשיו, שפרס הוציא מן השק - לא מרצע כי אם "כוח צבאי עצמאי", מה נסביר חלילה לאלמנות, ליתומים, לפצועים ולנכים? האם נקרא באוזניהם את שיר ההלל שנשיאם שר לכוח הצבאי העצמאי של אויבינו הפלשתינים?!
מרעיף שבחים על קיסינג'ר
את המכה השנייה הנחית פרס ביום 9.2.12, עם פרסום שמות חתני אות-ההצטיינות החדש שהמציא, ולמרבה התדהמה ראש וראשון בהם הוא לא אחר מאשר הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני בתקופת מלחמת יום הכיפורים. איך נימקו הענקת מדלייה לאיש הזה, שזיכרון מדיניותו בעת המלחמה עדיין מעורר אצלנו חלחלה?
קיראו, ולא תאמינו:
"קיסינג'ר מהווה דוגמה ומופת למדינאי שניחן בראייה למרחוק, ביצירתיות ובחזון. בתפקידיו השונים בממשל האמריקני תרם תרומה ייחודית לישראל ולהשכנת השלום במזרח התיכון".
על כך מעיר הפרשן דר. אהרון לרנר מאימ'רה : היו לו "הראייה מרחוק, היצירתיות והחזון" לעכב את רכבת האוויר הגורלית במלחמת יום הכיפורים, מעשה שאותו הצדיק אח"כ בצורך שישראל תדמם קצת, עד שתהיה בשלה להסכים למהלכיו הפוליטיים. קיסינג'ר גם יזם את אספקת המצרכים לארמיה ה-3 המצרית הנצורה (ובכך שבר את המצור הישראלי והציל אותה מהשמדה גמורה).
התמונה הכוללת שהצטיירה היא, שערב המלחמה הכתיב קיסינג'ר לישראל שלא לגייס מילואים ולא להנחית מכה מקדימה ולאפשר למצרים ולסורים לתקוף ראשונים. כמו-כן עיכב שליחת סיוע צבאי אמריקני חיוני בתחילת המלחמה, ולבסוף חטף מבין שינינו את ניצחוננו והעניק לאויבנו "ניצחון אוקטובר" מזויף. בתמורה עברה מצרים מן המחנה הסובייטי למחנה המערבי , ובכך נחל הצלחה גדולה. עם הישג כזה היה ניתן לצפות שממשלת ארה"ב תעניק לו אות הצטיינות , אך למען השם - מדוע מדינת ישראל, זו שבדם בניה שיחק האיש את משחקיו הפוליטיים?
לפי פרס, המדליה מיועדת "ליחידי סגולה שתרמו בצורה יוצאת דופן לישראל ולאנושות כולה", ואיש אינו שואל את פרס, במה הייתה תרומתו של קיסינג'ר כל כך "יוצאת דופן". כתמיד, תעלוליו פוגשים שתיקה והעדר כל תגובה, גם אם צחנתם עולה לשמים.
ומכאן, אל שיא החוצפה: את אות ההצטיינות הזה העניק פרס לקיסינג'ר לאחר שכבר פורסמו הדברים המקוממים שהשמיע בשיחת ארבע עיניים עם הנשיא ניקסון, ואשר הוקלטו ונתגלו בעקבות פרשת ווטרגייט. בהארץ (10.2.12) מצוטט קיסינג'ר כך:
"הגירה של יהודים מברית המועצות אינה נכללת ביעדים של מדיניות החוץ האמריקנית, ואם הם ישלחו יהודים לתאי הגזים בברית המועצות, זו לא בעיה אמריקנית. זו אולי בעיה הומניטרית".
ועל כך השיב לו ניקסון:
"אנחנו לא יכולים לפוצץ את העולם בגלל זה".
הקורא מוזמן להניח לפניו את המשפט של קיסינג'ר על תאי הגזים ליד דברי ההקדשה במדליה שהעניק לו פרס, עם הסופרלטיבים "דוגמא", "מופת" , "ראייה למרחוק" ו-"תרומה ייחודית לישראל". הקורא אינו מתבקש לשפוט את קיסינג'ר. הוא אזרח זר המשרת אינטרסים זרים, מה גם שאינו יכול עוד להזיק לנו. אולם הקורא מתבקש להתייחס סוף סוף אל תפקודו של
שמעון פרס כנשיא הרצוף סטיות והפרות חוק, מוקשים מדיניים ובושות מביכות כמו פרשת אות ההצטיינות לקיסינג'ר.
עוד נותרו לפרס כשנתיים וחצי עד לסיום כהונתו כנשיא, זמן מספיק כדי לגרום למדינה נזק בל ישוער. האין דרך משפטית או ציבורית לרסן אותו?
