בשנה פשוטה, כמו השנה, פרשת כִּי תִשָּׂא נקראת בסמוך לפורים, ולפי הכלל שהורונו חכמינו תמיד יש קשר בין פרשת השבוע לחג הסמוך לה. הנושא הכי כבד בפרשה הזאת הוא חטא העגל. כבד מבחינת התוכן וכבד יותר מבחינה מהותית. מצד התוכן - הסיפור הזה מוזר ביותר; בסוף פרשת משפטים קראנו שמשה עולה להר כדי לקבל את התורה [שמות כ"ד]: [יג] וַיָּקָם מֹשֶׁה, וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ; וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הַר הָאֱלֹקִים. וכדי למנוע חלל מנהיגותי, הוא השאיר את אהרון וחור כממלאי מקומו: [יד] וְאֶל-הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ-לָנוּ בָזֶה, עַד אֲשֶׁר-נָשׁוּב אֲלֵיכֶם; וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם, מִי-בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם. משה הודיע מראש שישהה בהר ארבעים יום, וכך היה: [יח] וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה, בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.

על-פי התוכנית המקורית, בחלוף ארבעים הימים של לימוד תורה מרוכז מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, משה אמור לרדת מן ההר וללמד לעם את התורה שלמד בהר סיני, וזה קורה בפרשת השבוע שלנו. אלא שאז מתחוללת תפנית והוא מקבל הודעה מפתיעה [פרק ל"ב]: [ז] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. מהסגנון הזה עולה כי הקב"ה מאשים את משה באותה השחתה, ובעזרת השם עוד נשוב לזה. אבל במה התבטאה אותה השחתה - [ח] סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ומה הניע אותם למעשה המושחת הזה, שלושה חדשים אחרי יציאת מצרים וארבעים יום לאחר מעמד הר סיני? [א] וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ-כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.

"ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם"

למי מתכוונת התורה כאשר היא אומרת וַיִּקָּהֵל הָעָם? וגם, מה ראה אותו הָעָם כך שהחליט כי הוא רוצה תחליף למשה? ובכן, ראינו שהקב"ה מודיע למשה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; רש"י מפרש: עַמְּךָ - עֵרֶב רָב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה - הם שִׁחֲתו והשחיתו. כלומר, הָעָם זה הערב רב והם ראו כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר. המילה הזאת בֹּשֵׁשׁ היא די נדירה. רש"י מפרש: לשון איחור ומביא ראיה לפירוש, וכן בֹּשֵׁשׁ רִכְבֹּו [שופטים ה'] וכן וַיָּחִילוּ עַד בֹּוֹשׁ [שם ג']. וממשיך רש"י להסביר מהיכן נבעה הטעות שלהם - כי כשעלה משה להר, אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות. כסבורים הם שאותו יום שעלה מן המנין הוא והוא אמר להם (ימים) שלמים, ארבעים יום ולילו עמו, ו(הרי) יום עלייתו אין לילו עמו. בחשבון הזה הם טעו והגיעו להשחתה.

כאמור, מדובר בערב רב שיזמו את המהלך, אבל היכן היו כל ישראל הכשרים באותה שעה? צריכים לומר שבחשבון הזה טעו גם הישראלים המיוחסים. ומסתבר לומר שהייתה מצידם הסכמה, שבשתיקה לפחות, למהלך שיזמו הערב רב ואולי אף הזדהות סמויה שבכוחה להעניק סיוע רב למשחיתים. שאחרת, בלי סיוע סמוי או גלוי מצד יהודים מיוחסים, שום ערב רב אינו יכול לגרום נזק לעם ישראל. שהרי אם לא הייתה הזדהות כזאת - הם, הישראלים המיוחסים, היו אמורים לממש את הוראת משה ולקבל על עצמם את מנהיגותו של אהרון. והעובדה שבמקום המהלך הכי מתבקש הם נתפסו לדמיונות שווא על עגל שינהיג אותם במקום משה, אומרת את הנ"ל. וגם על אהרון יש סימן שאלה, מדוע הוא נסחף לכיוון שסימנו הערב רב ולא הזכיר להם כי הוא עצמו אמור להיות המנהיג החלופי? צריכים לומר שגם הוא חשב שיש איחור לא מובן של משה והוא עצמו התבלבל.

מה שיוצא מכאן הוא שהערב רב יזמו את המהלך ובכך התברר כי מלכתחילה, הצטרפותם לעם ישראל בשלב של יציאת מצרים, לא הייתה לשם שמיים. אולי אפילו תיכננו מראש לפגוע בעם ישראל, בהזדמנות שֶׁתִּקָּרֶה להם. ועל זה אומר הקב"ה למשה: כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, ונשמע כאילו משה אשם במה שקרה, כי הקב"ה לא רצה אותם, הוא המליץ למשה שלא לקבל אותם אבל משה התעקש. כעת יש עגל זהב שאמנם האשמים העיקריים בעשייתו הם אותם מכשפים מהערב רב, אבל מהיוזמה הנלוזה שלהם נפגעים כולם, אפילו משה שבכלל לא היה בסביבה כשזה קרה. אולי כי לא הייתה לעם ישראל בהירות מוחלטת בדבר הדרך הנכונה שבה עליהם ללכת, בהירות שהיו אמורים לקבל בהר סיני.

טיפוח של דמיונות שווא

כאמור, לעם ישראל הייתה חסרה הבהירות המחשבתית הדרושה, היו להם ספקות וכתוצאה מכך הם נסחפו אחר כוח הַמְדַמֶּה של עצמם ונתפסו לדמיונות שווא על אודות עגל זהב כמנהיג. כוח הדמיון מצד עצמו אינו שלילי בהכרח, הוא אפילו יכול להיות מועיל מאוד אם לומדים לעבוד איתו נכון. אלא שבטבע האדם קיימת הנטייה להיתפס לדמיונות שווא שמבוססים על משאלות לב ונובעים מעכירות מחשבתית, מספקנות, וזו הסכנה הגדולה שבכוח המדמה. מבחינה זו, חטא עגל הזהב שנבע מדמיונות שווא, הוא האבטיפוס של כל החטאים. חז"ל משווים אותו לחטא עץ הדעת בספר בראשית ולא בכדי, גם שם מופיע הצירוף "בשש". זה קורה לפני חטא עץ הדעת בסוף פרק ב': [כה] וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ. מכך שהתורה בחרה להשתמש בצירוף הזה בהקשר של חטא העגל, מסיקים חז"ל שיש מכנה משותף בין שני החטאים.

הצירוף "בשש" בחטא עץ הדעת מתייחס לבושה שעדיין לא היתה, וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ. בסיפור של חטא העגל, רש"י מפרש אותו במשמעות של איחור, כנ"ל, אבל אולי כדאי לחפש גם איזו בושה בהקשר הזה, בושה שלא במקומה. כאשר משה מודיע לעם שייעדר ארבעים יום, כנראה היה לו ברור שמדובר בימים שלמים, כולל הלילות, אבל מכך שלאחרים, כולל לאהרון זה לא היה ברור, מסתבר שהוא לא אמר את זה בפירוש. חוסר הבהירות הזה היווה קרקע נוחה לצמיחת דמיונות השווא בדבר מנהיג חלופי בדמות עגל הזהב. שאגב, בגימטריא הוא שווה ל-כח המדמה = 122. כנראה התבייש משה לומר בפירוש את מה שנראה לו מובן מאליו, שבלשון הקודש, כאשר אומרים "יום" מתכוונים ללילה ויום, ליממה. גם אהרון לקה בעכירות מחשבתית וכתוצאה ממנה הוא נסחף בדמיונות השווא של הערב רב, ניסה לרצות אותם, להרוויח זמן עד שמשה ישוב והעניינים יתבהרו.

ומאז ועד היום אנחנו ממשיכים בדרך העכירות המחשבתית ומטפחים דמיונות שווא בכל התחומים. זה קרה גם ליהודים בסיפור של מגילת אסתר; לא מזמן הם הוגלו מארצם לבבל וזמן קצר אחר-כך הוגלו שוב לפרס. בשנים הראשונות לא הייתה שם אנטישמיות, הם נהנו מזכויות מלאות ואפילו הוזמנו למסיבה הענקית שערך המלך אחשוורוש כדי להפגין את עושרו הרב. יכול להיות שהיהודים לא יכלו להתעלם מההזמנה מבלי להסתכן בכך שהמלך יפרש את זה כעלבון, הבעיה הייתה שהם לא רק נענו להזמנה, הם גם נהנו מהסעודה שהוגשה להם בכלי זהב שנשדדו מבית המקדש. ככל הנראה נתפסו לדמיון שווא שעליהם להשלים עם מצבם העכשווי, לשכוח את עברם כיהודים ולהשתלב בסביבה כמיטב יכולתם. לא היה ברור להם שלהיות יהודי זו הוויה שמעבר לזמן ומקום.

מול עגל הזהב יש לנו את פורים

כאמור, ברוב השנים פרשת כי תשא נקראת בסמוך לפורים וצריכים לומר שהחג הזה נושא מסר של תיקון לחטא העגל. כי אם בוחנים מהו המסר המרכזי של חג הפורים, דומה שהתשובה הכי נכונה תהיה שהוא מבהיר חד וחלק מיהו יהודי. גיבור הסיפור הוא מרדכי היהודי; הוא אומנם משבט בנימין "איש ימיני" אבל זוכה לכינוי הזה כי הוא מסרב להשתחוות לעבודה זרה. עגל הזהב מעורר אצלו דחייה מוחלטת, הוא כופר בעבודה זרה וזה מה שמעניק לו את הכינוי יהודי. הוא היה מודע לאווירה הכללית ששררה בין אחיו היהודים, אווירה של פשרנות שגררה את הצנעת הסממנים היהודיים, ולא ניסה להיאבק במגמה הזאת. הוא רק התעקש להישאר יהודי ולהפגין את יהדותו בגאווה, לעצמו, בלי שום ביקורת על אחרים שלא נהגו כמוהו. היה לו איכפת מאוד מה שקורה אצל אחיו היהודים, אבל מרדכי ידע שבעימות ישיר הוא לא ישיג שום שיפור אצלם.

כאשר נוצר העימות עם המן, היה זה עימות פוליטי, בין שני בעלי תפקידים בכירים בחצר המלך. המן קיבל קידום, האגו שלו התנפח ומרדכי סירב להתרשם מכך. הכי טבעי היה שהמן יחפש דרך להיפטר ממרדכי, אבל הוא ידע שֶׁעַם מרדכי רק מעמידים פנים של השתלבות במרחב, שברגע המבחן יתגלה שכולם יהודים שמתעבים את העבודה זרה. שאפילו אם כרגע הם נסחפים, זה רק בחיצוניות, אבל בפנימיות הם יהודים במלוא הווייתם. ואכן, כאשר הצליח לקבל את אישור המלך לגזירה על היהודים התברר שהעריך נכון את היהודים, שכולם הם עם-מרדכי. וזה המסר שאנחנו מקבלים מפורים כתיקון לחטא העגל, שהמן ודרכו, דרך האגו הנפוח, הם ארורים ומרדכי ודרכו, דרך הביטול והדבקות בה', הם ברוכים.