1. כיצד העז
בנימין נתניהו להזכיר את השואה ואת שתיקת העולם נוכח השמדת היהודים בהקשר הפצצה האירנית? הביקורת הדי צפויה של כותבי השמאל הגיעה לשיאה בקרב צדקני
עיתון הארץ. השתבללותו של הארץ בפינה קטנה וזועמת, בקבצו אליו כותבים המשתייכים לכת הטרוניה המטילה דרך קבע את חטאי האזור על ישראל, מאירה באור חשוך את הנואשות של חלקים בשמאל הישראלי - בעיקר מהזן הרדיקלי - מהגשמת חלומותיהם המדיניים, ואת נכונותם לבצע ברירת שמשון במדינה הלבנטינית המכילה לאומנים-יהודים-משיחיים-דתיים והמבצעת בפלשתינים ("קורבנות הקורבנות") את מה שהנאצים עשו בהם.
שורש הביקורת היה אחד. מבחינת חלקים בשמאל הישראלי, השואה היא (כמעט) הצידוק היחיד להקמת ישראל, ומכאן הבעייתיות שבאזכורה. אגב, זאת גם טענתם של מכחישי השואה בעולם, וגם - כמה לא מפתיע - של הפלשתינים. כל אלה טוענים בהבדלי דגשים, שהפלשתינים, ילידי הארץ ששושלת היוחסין שלהם מגיעה עד ליבוסים ומהם לאדם הראשון, משלמים את מחיר שואת היהודים.
על-פי הנרטיב הזה, נקיפות המצפון של העולם על מה שעוללו הנאצים ליהודים הובילו לתמיכה בהקמת מדינה יהודית בחלק זה של הגלובוס. באופן די משונה, יש לומר, שכן גם אם יש המתעקשים על קיומה של זיקה היסטורית בין היהודים לארצם, יש להישמר מהיזקקות ל"מימד הארכאי של זיקת היהודים לארץ", שכן "חיי קולקטיב בעת העתיקה, אין בהם כדי להקנות זכויות לציבור אזרחי בימינו". הציטוטים האחרונים הם של פרופ' משה צוקרמן מאמצע שנות ה-90, אבל מייצגים בהחלט גם את הלך הרוח הנוכחי. צוקרמן טען שהן הקמת המדינה והן מדיניותה בהווה מקבלות את צידוקן בתחושת החרדה הישראלית-יהודית הנעוצה בטראומת השואה.
2. אבל מה לנו אקדמיה רדיקלית אם יש את
עקיבא אלדר. אלדר נחשב לפרשן רהוט ומקובל, ופוליטיקאים רבים מושפעים מביקורתו. חשוב להביא את דבריו שפורסמו השבוע כדי למקם אותו ואת עמיתיו וחסידיו במקום הנכון במפה הפוליטית: אי שם בקוטב הצפוני, לא רחוק מ
עזמי בשארה.
כאחרים, גם אלדר מאשים את נתניהו ב"זילות השואה וזריעת פאניקה סביב פצצה אירנית שלא נולדה". אלדר כתב כי "אסוציאציה עם השואה מסייעת לעיכול עוולות הכיבוש ומגבירה את התמיכה בישראל. מחשבות על אושוויץ מטשטשות את תמונות גופותיהם של ילדים פלשתינים שנספו בהפצצות חיל האוויר היהודי על עזה". הוא אפילו הסתייע ב"מחקר מדעי", שכמו רוב המחקרים במדעי החברה, אמר את הברור מאליו: קיימת "זיקה מובהקת בין החשיפה והמוּדעות לשואה ובין עוצמת החרדה של יהודים מפני השמדה". אחת ההשלכות של הגברת חרדה קולקטיבית מפני השמדה יכולה להיות "הצדקתן של פעולות אלימות נגד קבוצה יריבה". ואלדר מסכם: "אפשר להניח שההשקעה בשואה מבטיחה לנתניהו תשואה פוליטית גם בשוק הפוליטי בישראל".
כעת נחזור לעזמי בשארה. כך כתב מייסד בל"ד: "זירת האסון (של היהודים) הייתה אירופה... אולם ה'שילומים' בגינה מתבצעים... במזרח התיכון". השילומים אינם הפיצויים של יורשי הנאצים לקורבנות היהודים; מבחינת בשארה, השילומים האמיתיים הם הסבל שישראל מנחילה לפלשתינים.
אלדר מספר שידידיו בגרמניה אמרו שדברי נתניהו בוושינגטון עוררו "קריאות אנטישמיות נגד מחרחרי המלחמה היהודים". נו, מותר להם; גם הם קוראים את הארץ.
3. הדברים הללו הם חלק מהכישלון המוסרי העמוק, כישלון המתבטא גם במאמרים הצדקניים המוטחים בנו מעטו של דויד גרוסמן. עיקרו של הכישלון המוסרי מתבטא באי הצדקה של התקפת מנע של ישראל, בהאשמה (כמעט) אוטומטית של ישראל בעוולות שלא היא אחראית להן ובקבלה אפריורית של התביעות הפלשתיניות על חלקים מאדמות המולדת.
ליהודים - גם לאלה הגרים בישראל - זכות מלאה להשתמש בזכר השואה. קנינו אותה בדמים מרובים. לא מכוחה חזרנו הביתה, אבל הלקח החשוב ביותר שלמדנו ממנה הוא לא לסמוך יותר על חסדם של אחרים. זה היה פשרם של המכתבים שנתניהו הציג בנאומו האחרון בוועידת איפא"ק. לא "השוואה בין אושוויץ לאירן" אלא בין חוסר האונים של העם היהודי בשנות הארבעים ועמידתו כעני בפתחם של מנהיגי העולם שסירבו לעזור, ובין היכולת להחליט על גורלנו בעצמנו אל מול איום קיומי. הדיונים ביחס לממשותו של האיום הם חסרי משמעות, משום שרק מתי מעט חשופים למלוא התמונה.
4. כדאי להתעכב על מאבק השמאל נגד הפצצה באירן. אנחנו למודי ניסיון ופיגועים המוניים מתוכניות השלום למיניהן. בכל זאת, האיום הקיומי ביותר מבחינת הפרשנים: אם לא נדבר עם הפלשתינים, תיחרב המדינה. והנה, למרות שדיברנו (כמעט) נחרבנו.
ביחס לפצצת האטום ולאיומיו הקבועים של המשטר האירני, השמאל טוען "צל הרים כהרים". גם ביחס לסיכוני השלום נטענות טענות דומות. רק ביחס לאי הכניעה לתכתיבי הפלשתינים והשמאל המערבי אנחנו מוזהרים מפני פגיעתה הרעה של אי כניעה זו.
השבוע סיימנו סבב טילים נוסף שקיבלנו במתנה מרצועת עזה לאחר שנסוגונו עד לסנטימטר האחרון, החרבנו יישובים פורחים והפכנו לפליטים עשרת אלפי אזרחים טובים. אלדר וחבריו ראו ברבין - או בפרס - מדינאים בעלי חזון.
הנה מה שאמר רבין לאחר הסכמי אוסלו: "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו קטיושות גם מעזה. כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלשתינית; לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה עוד אף קטיושה... הליכוד פוחד פחד מוות משלום". אכן פחד מוות.
באחד מספריו מביא המבקר היהודי ג'ורג' סטיינר נאום סנגוריה דמיוני של היטלר בפני שוביו הישראלים. אל תשלו את עצמכם, הוא אומר לישראלים, בלי השואה, כלומר בלעדיי, לא היה העולם נותן לכם את פלשתין להקים בה מדינה. "השואה היא זו שנתנה לכם את גבורת אי הצדק וגרמה לכם לגרש את הערבי מביתו ומשדהו, מפני שהיה מוכה כינים וחסר ישע, מפני שעמד בדרככם שציווה האל".
בצדק מעיר פרופ' אלחנן יקירה בספרו החשוב, "פוסט ציונות, פוסט שואה", שהדברים הללו הם ביטוי ספרותי לתופעה שהכחשת השואה היא ציר אחד שלה, בעוד שהדמוניזציה של ישראל היא צירה האחר. כלומר, אלה היוצאים נגד השימוש בזכר השואה, עושים בעצמם שימוש דומה, רק בצורה הפוכה: לשלול מישראל את זכותה המוסרית להגן על עצמה, כלומר להתקיים.
