האם איסור שנתיישן?
מזה זמן, טורד את מנוחת הציבור בארצנו, מה שנראה ומקווה ע"י רבים כשיבוש של המשפט "קול באשה - ערגה"; אך לא כך הם פני הדברים, ולא כך הוא שורשם: מפיו של שמואל (בר-אבא), מראשי הדור הראשון של אמוראי בבל, תועדה בתלמוד הבבלי אימרתו: "קול באישה - ערוה" (מסכת "ברכות", דף כ"ד, עמוד א').
אף שהדברים שולבו שם כחלק מסידרת דוגמאות והוראות, הנוגעות למעמד של ברכה ותפילה - מוסב כיום יישומה של אימרת-שמואל גם למופעים פומביים "מעורבים"; זאת, כאשר שומרי-מצוות יהודיים, הנוהגים לפי פשוטה של האימרה ועל דרך חומרה - מדירים עצמם משמיעת נשים במעמד פומבי, כל אימת שאין בידם להדיר אותן נשים מהשמעת קולן באותו מעמד.
האם בפנינו הקפדת-יתר, שאיננה במקומה ואשר אבד עליה הכלח? האם קולן של נשים הופך נוכחות כשרה שלהן לפסולה, רק משום השמעתו? משנתעוררה בציבור מחלוקת מרבת-מדנים, פוגעת ומפלגת - נוצרו הצידוק והצורך לתהות על קנקנם של דברים.
מורה האימרה - אמורא
מיצוות הדת, כהוראות-חוק, מכוונות אל בני-האדם, על-רקע המציאות בה הם נתונים, בעת קיומה של מיצווה (אם הינה מיצוות-עשה) או בעת כיבודה (כחובת הישמעות וציות). עם זאת, אין כאן בפנינו מיצווה מן התורה, ואף לא הלכת-תנאים מהמשנה; זוהי אימרה של אמורא מאמוראי-בבל, אשר אם לא כוונה רק ל"תפארת"-המליצה - הרי שנועדה לתכלית ברת-הגדרה.
לא מעט עשויים אנו ללמוד, אפוא, על מטרתה-משמעותה של אימרת-שמואל, אם נצליח לעמוד על כוונת האמורא הנכבד, על-רקע המציאות אשר הולידה את הצורך בה:
בצדו של רב (שם-הכבוד המקוצר, אשר ניתן לר' אבא בר-אייבו), ראש ישיבת-סורא שבבבל - עמד אז שמואל, ראש ישיבת-נהרדעא, כחבר-מנהיג לקהילת יהודי בבל של אותה תקופה (כ-1800 שנה לפני תקופתנו-שלנו). מנהיגות זו לא הייתה הלכתית בלבד - מיגוון ידיעותיו וכישוריו של שמואל, רוחב אופקיו ותבונתו המעשית, איפשרו לו לתרום רבות, אף מעבר לפסיקה גרידא.
אין לשכוח, כי שמואל היה רופא בעיסוקו, מומחה ברקיחת תרופות ("בבא מציעא", פ"ה ע"ב) ובגניקולוגיה ("חגיגה", י"ד ע"ב-ט"ו ע"א), בעל ידע נרחב במדעי-הטבע דאז ("נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט" שלא ידעתי מהו - בבלי, "ברכות" נ"ח, ע"ב), מצוי בהלכות-מסחר (בדיני ממונות - דעתו בין חכמים מכרעת; הכלל הגדול המקרין על דיני מסחר, "דינא דמלכותא - דינא", הוא מדברי שמואל, אמן הניסוח המקוצר) ובקי באורחות בני-אדם ("הפוסל - במומו פוסל").
סכנות מוגברות לנשים - הרחק בנכר, הרחק בעבר
מנהיגות-קהילתית מעשית ומכובדת, אשר נדרשה ליהודי בבל גם בימיו של שמואל, נאלצה להתמודד עם הצרכים והקשיים, אשר הולידו הנסיבות המכבידות והמורכבות, בהן הייתה נתונה הקהילה כולה; ובתמציתם: הדאגה היומיומית לציבור רחב, הפזור ברחבי אותה ארץ, נתון תחת שלטון זר, וכמיעוט יהודי בסביבה נכרית, החייב גם להגן על עצמו ועל יחידיו. לכך עוד נתווסף כל הנובע, והעלול לנבוע, מבחינתן של קהילות גולת-בבל, עקב השכנות הכלל-ארצית לשטחי-המדבר הנרחבים אשר ממערב לפרת ולחידקל, ועמם יושבי-המדבר ובאי-המדבר, המגיעים מדי פעם לתחומי יישובים, בהם מתגוררים גם יהודים.
שכנות זו, שממנה המפגשים הנפוצים וה"נפיצים" עם אותם "שכנים", הייתה כרוכה, מטבע הדברים, גם בדברים שבטבע-האדם, עם סיכונים מוגברים כלפי נשים - כולל סכנות של הטרדות (במקרים הקלים) ועד כדי סכנות של מעשי-אונס
ושל חטיפות (במקרים האחרים); מבחינת הציבור היהודי, היה בכך, מאליו, גם סיכון לשלומם של הגברים-המגוננים, הנחלצים לעזרה או להשבת-חטופות.
כמנהיג בקהילתו, וכמי שישב בתוך עמו, היה גם שמואל מעורה בבעיות ובצרכים של הכלל ושל הפרט; בהיותו מחשובי הרופאים בקהילה (אם לא החשוב שבהם) - אף שימש "כתובת" ראשית לכל עזרה רפואית נדרשת, במקרה של נפגעים. ועוד: על מעורבות של שמואל בעניינן של נשים שבויות, במקרה שהובא עוד בפני אביו, מעידים שני התלמודים - הירושלמי ("כתובות" פרק ב' הלכה ו') והבבלי ("כתובות", כ"ג ע"א). המשכי הכתובים שם מדברים אף על כך, כי לימים נשבו שתי בנותיו של שמואל עצמו, אך נראה כי מקרה זה אירע בערוב ימיו של שמואל או לאחר מותו.
מבחינתו ובבחינתו של שמואל - הרופא, המנהיג ומורה-ההלכה - די והותר היה אף בשניים-שלושה מקרים קשים, אשר באו לידיעתו או בפניו (ודי היה אף בפרשה הנזכרת מימי צעירותו), כדי להניעו לגבש ולהסדיר צעדים למניעת סיכונים, או לפחות לצמצומם המירבי. אחד מאלה, כפי שנתבקש בנסיבות המקום והתקופה - אזהרה מפני הרמת-קול מצד אשה, בסביבה גברית-נכרית המורגלת למסורת של צניעות-נשים. האמירה התמציתית והחדה, שבה בחר שמואל, בסגנונו האופייני ("קול באשה - ערוה"), אומצה על-ידי יהודי בבל, וכיבודה על-ידם חסך מהם, ודאי, שפיכות-דמים ואסונות אישיים ומשפחתיים, במשך דורות.
התבלטות נשית מסוכנת - רק בסביבה עויינת
האם רק המלצת-התנהגות מנחה הייתה כאן, או שמא הוראה-מחייבת-כהלכה מפי פוסק-הדור?
כאן תוזכר, לשם השוואה, אימרתו המועילה של מנהיג-רופא אחר מבין האמוראים - הוא רבי יוחנן ( בר-נפחא ), גדול אמוראי ארץ-ישראל: "אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה" ( "תענית" ה', ע"ב ). בתנאי הרפואה הצנועים של אז, בהם פגיעה בקנה-הנשימה הולידה את המונח "פגיעה בצפור-הנפש (=קנה-הנשימה)" כפגיעה דרסטית חסרת-תקנה - אין ספק, כי אימוץ דברי-חכמה-ורפואה אלה של רבי יוחנן, היה בהם אף כדי חיסכון חיים.
עם זאת, נראה כי יש הבדל בין שתי האמירות, מבחינת חובת-הציות והצורך באכיפה: בעוד המשיח בשעת סעודה מסכן בעיקר את עצמו, והוא שישא בתוצאות - הרי אשה יהודיה, המרימה את קולה בסביבה נכרית חסרת-רסן, מסכנת גם את בני-הקהילה, אשר ייזעקו או יוזעקו לעזרתה. מול הנחייתו-המלצתו של רבי יוחנן אל הסועדים, באשר הם, עומדת אימרתו של שמואל לבני-קהילתו בנכר - כהוראה מחייבת.
בד-בבד, עולה ומתחזק כאן הטעם לאיסור שטבע שמואל: יש לעמוד על כיבודו, עקב הצורך הנובע מסביבת אנשים, אשר נושאת עמה סיכונים ישירים לאשה - לשלומה או לכבודה, או לשניהם גם יחד. מאידך - אין פלא, אם הוראה דומה לא נאמרה על-ידי תנאים, ולא על-ידי אמוראים בארץ-ישראל: בסביבה שבה רוב יהודי, דרך קבע, אין בה צורך!
אכן, נראה כי תנאי-הסביבה ונסיבותיהם, במצב בו מצויה האשה כמקור-קול בולט, הינם מרכיב חיוני בבירור שאלת קיומו של סיכון ושאלת הצורך והצידוק לאכיפתו של האיסור באותן נסיבות: כלום יעלה על הדעת לאסור על נשים להשמיע קולן במעמד פנימי-משפחתי, למשל? האם עלה הרהור או ערעור כלשהו, כאשר חייליו של ברק בן-אבינועם הקיפו את דבורה הנביאה, בעת הקריאה לעברה - "עורי עורי, דברי שיר" ("שופטים" ה', י"ב)? האם העז מישהו להסות את עתליה, מלכת יהודה ("מלכים ב" י"א, ג'), או את שלומציון, המלכה החשמונאית, בהשמיען קולן ברבים, בשעתן!? האם ניתן להתעלם משירת-החזנות שהושמעה בהצלחה באוזני קהל יהודי רחב במאה ה-20, על-ידי שבעת בני משפחת-מלבסקי, רבת-המוניטין, עם קולות בולטים של ארבע בנות-המשפחה ביניהם!?
אין זאת, אלא שאת האמירה "קול באשה - ערוה", יש לבחון ולאבחן על-רקע נסיבות המקרה הנתון, ובהקשר לטעמיו של האיסור המקורי. במציאות שונה משמעותית, בה אין הסתברות ממשית של סיכון - נשמט הטעם שבבסיס האיסור, על כל הנובע מכך!
נכון שם בעבר - כאן ועכשיו מיותר
מציאות דומה לזו שביסוד ההלכה שטבע כאן שמואל, הייתה מנת חלקן של קהילות-יהודים אחרות בגלויות השונות, גם בתקופות מאוחרות. אף כיום, דמיון כללי לנושא ניתן למצוא כאן, כאשר נוכחות ישראלית בחו"ל מומלצת, לעתים, שלא להיות מובלטת, במקומות ובפרקי-זמן של סיכונים מוגברים מצד גורמים עוינים.
ברם, ככל הנוגע לנשים במרחבי המציאות הרווחת בישראל ( גם אם לא בכל מקום ואתר ברחבי המדינה ) - המצב שונה מעיקרו, ולא רק בזכות השמירה הקיימת על ביטחונו האישי של הפרט: כבר הרבה מעבר לשנות-דור, תואמת המציאות בישראל את המקובל והנפוץ ברוב ארצות-התרבות בעולם, לפחות לעניין נוכחותן ופעילותן של נשים, אופן ותדירות של הופעתן ברבים, וכן יחס הסביבה כלפיהן. במציאות מושרשת ורבת-שנים זו, נשתלבו כבר מזמן שני מרכיבי-מציאות מוכרים וידועים היטב, אשר גם להם "יד ורגל" בשינוי מעמדה ותדמיתה של האשה בתור שכזו:
בכל כלי-התקשורת ובכל מישוריה של התקשורת - הנשמעת, הנצפית והנקראת - הפכו קול, מראה ותיאור של נשים לחזון נפרץ, ולחלק מובן מאליו של מציאות אנושית רצויה וראויה. קול נשי, הנשמע ברבים, כבר איננו חריג או בר-סיכון, כפי שהיה בעבר הרחוק, ואפילו לא כפי שהיה בראשית המאה ה-20. יתרה מזו: בכל אלה נשתלבה, מזה כשני יובלות, תפוצתה חוצת-הגבולות של...החזיה - אותו פריט לבוש, אשר השימוש בו על-ידי האשה הבשיל לכדי נוהג חובק-עולם, להזקיף בעזרתו את האיבר הנשי הבולט והמובהק של הופעתה החיצונית, וזאת - דווקא בעת שהותה ברבים, מחוץ לביתה! על-רקע מובלט זה - מה לנו "קול באשה", ולמה ייחשב כ"ערוה"!?
קול של אשה ברבים, בתקופה ובמציאות של ימינו - כבר איננו צריך להתפרש כפי שניתן היה להתרשם ממנו בעבר, ובכלל איננו נשמע כחריג על-רקע סביבתו. כבר יובלות ואף מאות בשנים, הפכו קולות-נשים לחלק בלתי-נפרד של מציאות יומיומית נשמעת, בכל סביבה תרבותית.
מהי פסיקת חז"ל במציאות שנשתנתה?
במציאות כזו, אשר כמותה לא צפה האמורא שמואל, ואליה ממילא לא נתכוון - גם הוא, בכבודו ובעצמו, היה מסייג את אימרתו. תנא דמסייע - פשוטו כמשמעו - היה מוצא שמואל לצמצום המתבקש של תחולת אימרתו, בפסיקתם של גדולי התנאים, אשר דנו בהשלכות שינויי-מציאות כלליים, נרחבים, על שאלת אכיפתו של איסור מדרגה נעלה הרבה יותר - איסור מן התורה:
במשנה עצמה (מסכת "ידים", פרק ד', משנה ד') מצאנו, כי כאשר הובא עניינו של גר עמוני בפני תנאים, נפסק כי ניתן לקבלו לקהל-ישראל, על-אף האיסור המפורש שבתורה, "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי" (דברים כ"ג, ד'). זאת - על סמך הנימוק שהעלה שם רבי יהושע בן-חנניה, מגדולי התנאים לדורותיהם: "וכי עמונים ומואבים במקומן הן? כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האמות, שנאמר: 'ואסיר גבלות עמים...ואוריד כביר יושבים' (ישעיהו י' י"ג)".
שינוי משמעותי של מציאות-החיים, יש בו כדי להתלות ציווי-מן-העבר, אשר איננו מתיישב עוד עם המציאות האנושית החדשה. כלום אין הדבר כך גם בסוגייתנו!?
שמואל, האמורא הדגול, אשר דאג לשמור על שלום קהילתו ויחידיה, על בסיס עזרה הדדית עם סולידריות דתית וחברתית - ודאי לא נתכוון לתוצאות הפוכות, הנובעות מצעדים ל"אכיפה" מיותרת של אימרתו, במציאות החיים בישראל של היום.
