באירוע הצדעה לד"ר משה גרנות קראו הרצל ו
בלפור חקק ברכה לכבודו. האירוע הופק כיוזמה משותפת של משרד החינוך ואגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, והתקיים באולם רוטשילד במשרד החינוך. את האירוע יזמה והנחתה הסופרת שמחה סיאני.
הייתה זו הוקרה לגרנות על כל מפעלו הספרותי, ובעיקר ללקסיקונים הספרותיים שערך וכתב מטעם אגודת הסופרים העברים. הלקסיקון ההיסטורי נותן לגרנות את כל ה"גלורי"...
מקאמה
ד"ר משה גרנות חתן התהילה/ הוא סיפור ומשל לגולה ולגאולה.
מי שקורא בסיפורו של הנער משה/ מבין את סיפור התקומה ואת הפסוק "למען ציון לא אחשה".
הכול מתחיל בימים של חשרת עבים, גלים של נדודים --/ ימים של סערת מלחמה באופק, ימים שקשה להיות יהודים -/ זה סיפור של כולנו, סיפור שמתאר את הציונות - את ההתחלה:
סיפור שמתחיל בצפון רומניה- בתקופה לא קלה:/ גרנות נולד בתחילת 1939 - בעולם קודר ובגולה דוויה./ כתינוק הוא בוודאי ספר אז כל דקה, כל שנייה. מתברר שזה ממש לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה...
זה סיפורו של משה הילד, סיפור של עם שאחז בכאב במקל נדודים/ כשמשה בן שנתיים וחצי, מגורשים מבתיהם כל היהודים./ חשרת העבים מציפה בתים של יהודים בכל מקום -/ ובבת אחת חשך עליהם אור היום:/ משה והוריו מגורשים חסרי כול לעיר המחוז, והנפש- הומייה,/ אימא נותרה לפרנס, אבא נשלח לעבודות כפייה.
משה ומשפחתו עונדים טלאי צהוב, מרתף המגורים- טחוּב/ העולם נראה מאיים ומבטו של הילד נפחד ועצוּב./ שנים של אֵימה, שנים של מסתור, בקושי רואים אור יום/ ורק בתום המלחמה משוחררים היהודים/ על-ידי חיילי הצבא האדום.
מי שקורא בספריו של משה, רואה שורות שמספרות מאבק,/ יהודים בתוך ענן של דם ושל אבק / אנו קולטים הדים לאותה הוויה של גולה,/ הוויה יהודית של מבקשי בית, נפש מצפה לגאולה./ אביו של משה חוזר אז מן המחנה לעבודות כפייה, שבור וקודר/ ועל תקופה זו נכתב ספרו "הארמון הקפוא" - והכאב חודר.
משה כותב הכול - וכל הזיכרונות נאספים שברים שברים/ במחברתו נערמות המלים - ולימים אנו עדים לרצף של ספרים ספרים,/ כך הקובץ קרנטינה בקונסטנצה, וכמובן הרומן "שִחְזורים"...
סיפור העלייה ארצה הוא חלק מסיפור מדינת ישראל, סיפור התקומה:/ כמו משפחות מן המזרח, עלו משפחות מאירופה, יהודים נמלטים מן הגולה ומן האימה/ משפחתו של משה משוכנת בחיק הטבע/ במעברת באר שבע, בין רוחות וסופות הם טועמים חיי אוהלים/ ומשם מגיע משה להכשרה חקלאית, לומד על בשרו מהי ציונות של עולים,/ מכפר יהושע לכפר יחזקאל - הוא לָמֵד מהו משק חקלאי ומהו כרם,/ והדרך לשרוד במהפכה הציונית היא לדעת להשתלב, להיאבק, גם לשחות עם הזרם/ שנות המשק והחקלאות מלמדות אותו מהו מאמץ, מהו כאב,/ לראות גם את הקושי, גם את האור המהבהב./ הוא נחוש להיות חלק מן הארץ, להיות צבר, לדעת להשתלב/ הנער משה נאבק - ובנפשו הכול כותב/ שלא יישכחו הדברים מן הלב מוציא דבריו לאור העולם/ הכול מבשיל לאמנות - ברבות הימים נראה הכול בספרו "להיות כמו כולם".
הוא מתחנך בגבע וגם בעפולה - יודע להתקרב לכולם, להתאקלם באהבה,/ וכשמגיע הגיל , הוא חש מחויבות למפעל הציוני ומתגייס ברצון לצבא:/ משרת כחייל למופת, תקופה לא קלה אבל בעיניו נהדרת,/ והוא תורם בנחישות חלקו בגולני, בסיירֶת, במילואים הוא בסיירת של חטיבה 8 - חטיבת הזקן, והוא נרגש כל רגע, והכול תמיד נבנה ונרקם מחדש/ גם במילואים נותן הוא מחילו ומכוחותיו - כפטריוט של ממש.
הילד העולה כבר בוגר וחולם על השכלה בארץ החדשה, בארץ הייעוד/ מסיים תואר ראשון ושני באוניברסיטת תל אביב והכול בהצטיינות,/ נאבק לממן לימודיו, חולם להשלים תואר דוקטור לספרות, לא לוותר/ וכדי להצליח עושה כל עבודה, אפילו בזבל, בהשקיה, גם על טרקטור שמטרטר...
את נורית רעייתו לעתיד, פוגש משה בבית ליסין, והמבטים נצמדים/ ומאותו רגע של 'קליק' הם לא נפרדים...
במשך כל השנים תורם משה לחינוך,/ תורם לקהילה, לכל מי שזקוק/ לא שוכח שהשעות הקטנות הן הגדולות, הן בחינוך , הן בפיקוח/ תורם הכול, גם כשצריך ללכת נגד הרוח/ נותן מכישרונו לצבא הגנה לישראל - במערכי לימוד למורות חיילות,/ חשוב לו לתרום למערכת החינוך ככל שיוכל-והמלאכה רבה/ רוצה לתת חלקו בעיצוב הדור הבא,/ יודע כמה חשוב הדבר/ לטעת בהם חלקים ויסודות מן העבר,/ והפעילות באגודת הסופרים העבריים היא גם עוד פלג מן הפעילות העשירה, עוד אפיק שופע של יצירה,/ ותרומתו כאן היא חלק מן היבול/ עוד אדווה מן היובַל ומן הנהרה.
כיום, כשאנו מנסים להקיף במשקפת הקורות/ את מכלול הישגיו, את שפע האורות/ שהעניק משה לחברה ולאגודת הסופרים,/ אנו מביטים בהוקרה בהישגים הכבירים/ יודעים, שהלקסיקונים יישארו לעד בפנתיאון הספרות והשירה, שההישגים האלה ראויים לכל הוקרה.
היום, משה, אנו כולנו אומרים לך תודה אדירה/ ובמעמד סופרים ואנשי חינוך עורכים לך ערב הוקרה,/ המשך ליצור, המשך בשמחה הישגים לקצור, בעינינו היית ותישאר קרן של אור.
