ראו את התמונה הזו. היא צולמה ממרומי "הר האפר" במחנה מיידנק. הקבוצות העומדות להיכנס לביקור במשרפות הן של נערים מהמכללות הטכניות של חיל הים וחיל האוויר, לבושי מדים ומניפי דגלים. זוהי רק דוגמה אחת להיבט שעליו מדברים פחות בהקשר של המסעות לפולין: ההיבט של החיים.

בשבת בבוקר התפללנו בבית הכנסת "אייזיק יעקלס" בקרקוב: 200 תלמידי ישיבות (בר-אילן וקרני שומרון) שהצטופפו במושבים השוממים בדרך כלל. לאחר תפילת מנחה בבית הכנסת נוז'יק, היחיד ששרד בוורשה, יצאו תלמידי בר-אילן בריקוד. ביציאה מבירקנאו פגש אותנו ניצול, ששרד את אושוויץ ואת צעדת המוות, וביקש שנרקוד בשמחה משום ש"עם ישראל חי". את אותו ניגון שרו התלמידים, בצורה ספונטנית, בתום הטכס האחרון - בתוך קרון בהמות שהוצב כאנדרטה בלודז'. נכון, נסענו בין גאיות המוות והקהילות החרבות, אך הבאנו לאדמת פולין את החיים החדשים של העם היהודי בארצו. בכלל לא ניתן לתאר את החשיבות הלאומית, האישית, היהודית והציונית של מסר זה.

המסר הזה מתחדד עוד יותר לנוכח העובדה, שהאנטישמיות כנראה טבועה בדנ"א של רבים מן הפולנים, למרות שרובם המכריע לא ראו אפילו יהודי אחד כל חייהם. ראו את הבובה הזאת, הנמכרת באחד מדוכני המזכרות בכיכר השוק של קרקוב: הקישור בין יהודי לכסף נראה ליצרן ולמוכר כל כך טבעי, עד שהם כלל אינם מרגישים שיש כאן בעיה כלשהי.

עדיין בקרקוב: בני ואחד מחבריו ירדו בשבת במדרגות המלון ועברו ליד המנקה, אשר הפטירה כלפיהם כמה מילים שלא ממש נשמעו כמו "שבת שלום". הולך רגל שעבר ליד הקבוצה שלנו שחזרה מבית הכנסת למלון, סינן "ז'יד" - מילה שפירושה המילוני הוא "יהודי", אך בפולין היא המקבילה ל"מניאק". על קיר של בית בלודז' נכתבה המילה anti ואחריה מגן דוד. ברחוב השומם בעיירה גור, לשעבר משכנה של החסידות המפוארת הנושאת את שמה, צעקו לעברנו ולא נראה שהכוונה הייתה לומר לנו "ברוכים הבאים".

לשיקולכם האם הסיפור הבא קשור גם הוא לקטע הקודם. בתמונה אתם רואים מגבת שנמצאה בחדרם של שניים מתלמידי הישיבה במלון גלקסי בקרקוב (אגב: מלון סופר-מודרני ומצויד להפליא, ממש לא מה שהייתם חושבים על מלון פולני). ה"גילוי" הזה נעשה בשעת בוקר מוקדמת מאוד, כאשר היינו בתפילה ובארוחה - מה שאומר שהמלון טרח לערוך חיפוש בחדרים שטרם פינינו. אבל לא זה הסיפור העיקרי.

פקיד הקבלה הודיע שעל השניים יהיה לשלם 100 זלוטי (125 שקל) בשל הכתמים הללו, כאילו מדובר במגבת משי הרקומה בחוטי זהב. הוויכוח לא עזר; הוא טען שאלו ההוראות שקיבל. לבסוף לקחה אשתו של אחד המורים את המגבת לחדרה ושטפה אותה במים חמים. הכתמים נעלמו כלא היו. ניסיון של הפקיד לעשות כמה זלוטי מהצד? סחטנות? רמאות? או שמא אנטישמיות? כל ההסברים אפשריים.

בכניסה ליער בו נקברו 260,000 קורבנות מחנה חלמנו ניצבים דגל ענק של פולין וצלב גדול - למרות ש-98% מן הקורבנות היו יהודים; המצבות לזכרם נמצאות הרבה יותר עמוק, הרחק מן הכביש, ליד הקברים עצמם. במחנה פלאשוב - זירת התרחשות "רשימת שינדלר" - ניצבת אנדרטה ובה חמש דמויות המרכינות את ראשיהן; אין בה כל רמז לכך שכל קורבנות המחנה היו יהודים. גם במיידנק, מחנה ההשמדה הראשון ששוחרר, אין כל איזכור רשמי לכך שמחצית מבין קורבנותיו, דהיינו 180,000 איש, היו יהודים.

מצד שני, בטרבלינקה ניצב יער ענק של מצבות - כולן לזכר קהילות יהודיות שנכחדו בשואה. אנדרטת רפופורט, מסלול הגבורה והאומשלגפלאץ בוורשה - כולם בולטים מאוד ומתוחזקים היטב. האנדרטה בתחנת ראדגסט בלודז', ממנה שולחו יהודי העיר אל מותם, גדולה ומרשימה במיוחד. פולין, כך נדמה, נעה בין התפיסה הקומוניסטית שהתעלמה מיהדותם של הקורבנות, לבין התפיסה הדמוקרטית הנאמנה לעובדות ההיסטוריות - ועדיין אינה מצליחה, או אינה רוצה, להשתחרר מאותם סמלים שזמנם עבר.

עוד משהו על חלמנו. זה היה מחנה ההשמדה הראשון והמקום בו החל השימוש בגז לרצח ההמוני של יהודים, ובכל זאת - כמעט איש אינו מגיע למקום. יש בו יותר שרידים מאשר בטרבלינקה, מחנה ממנו לא נותר דבר, ובראשם קברי הענק שנותרו כשהיו. אולי המיקום שלו גורם לכך - מרחק של שעה נסיעה מלודז', שאיננה אתר מקובל על המסיירים בפולין. ואולי, כפי שאמרו חז"ל, "הכל תלוי במזל - אפילו ספר תורה שבהיכל". מכל מקום, בהחלט ראוי לשלב אותו במסעות.

חלמנו הוא המקום הראשון בו הרגשתי קשר אישי ישיר לשואה, למרות העיסוק הנרחב שלי בנושא. מאחורי האנדרטה הגדולה, הנושאת במעורבב שמות של קהילות וקורבנות, הוקמה מצבה קטנה לזכר חללי העיירה פביאניץ. זוהי עיירת הולדתו של סבי, שעלה ארצה לפני השואה. אם לא היה עושה זאת, הוא היה נותר עד היום באחד משלושת הקברים הסמוכים.

בליל שבת התכנסו תלמידי כיתה י"א לשיחה עם המחנך, הרב איתן הכהן, אשר ביקש מהם להעלות את השאלות המטרידות אותם. השאלה מספר אחת הייתה: כיצד ניתן להבין את השואה, מנקודת מבטו של אדם מאמין? שאלה ידועה, קשה ומרובת תשובות.

ראש הישיבה, הרב בני פרל, התייחס לכך בהתוועדות בבית המדרש של גור, ארבע שעות לפני שהמראנו ארצה. לדבריו, יש לראות את השואה כחלק ממהלך היסטורי שלם ולא כאירוע בודד, ולקשור אותה עם הקמת המדינה שהיא "ראשית צמיחת גאולתנו". המדריך, הרב שחר רחמני מישיבת נתיב מאיר, הציע שעה קלה קודם לכן את הסברו של הרב צבי יהודה הכהן קוק: לאחר שבמשך מאות שנים לא הבין עם ישראל את איתותיו של הקדוש ברוך הוא בדבר הצורך לצאת מן הגלות, לא נותר אלא להוציאו ממנה כמעט בכוח.

כשלעצמי, אני מאמץ את דבריו של אלי ויזל: "השאלה איננה היכן היה אלוקים בשואה, אלא היכן היה האדם בשואה". עיקרון יסוד ביהדות הוא הבחירה החופשית, וזו ניתנת לכל אדם. הנאצים ועוזריהם בחרו ברע המוחלט - זכותם לעשות זאת, אך מובן שנענשו. יתרה מזאת: ייתכן מצב בו הקדוש ברוך הוא מבקש להעניש את עם ישראל, ומי שעושה זאת "בשמו", חורג מן המנדט שניתן לו - שוב כחלק מן הבחירה החופשית שלו.

אחרי שישה ימים בשלושה מחנות השמדה, אתר הרג המוני אחד, שלוש עיירות חסידיות וארבע קהילות ענק שכמעט נעלמו - השאלה עומדת בעינה. אך אולי התשובה הטובה ביותר מצויה בקטע בו פתחנו: למרות הכל - עם ישראל חי. וכפי שהרבו בני הישיבה לשיר: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". זוהי השורה התחתונה והמכרעת.