הטלוויזיה היא יריד פיתויים לכל החושים - ראייה, שמיעה, הומור, חמדנות וטיפשות - כל החושים חוץ מחוש הריח. ומזל שהמרקע פולט רק רעשים ושטויות ולא ריחות (רק זה היה חסר לנו: להריח את חמיצותו הצדקנית של
רפי רשף או את רקבוביותו של ערוץ 1), כי הבניין שאני גרה בו ספוּג גם כך ריחות עזים, ובראשם אג'קס. אדיו של נוזל הניקיון בוקעים מכל חלון ומרפסת, עד כי הבניין כולו אפוף ענן ורוד בניחוח אפרסק (לבי לבי על מפענח תצלומי האוויר האירני, שצריך לנחש מהו אותו ענן ורוד מוזר האופף את יעד התקיפה התל אביבי).
לא רק את דירותיהם ממרקים שכניי עד שהחיידק האחרון בהן מבקש מקלט מדיני בחוֹמס, אלא גם את גופם. בהיכנסי למעלית בשעת בוקר מאוחרת (ככה זה כשעובדים בלילה) השכנים עצמם כבר בעבודה, אך מותירים אחריהם שובל ריח כה דחוס ומוצק, עד כי אפשר לבצוע אותו גם בסכין עץ. אני כולאת את נשימתי, אך קומה אחת לפני הלובי נשברת ואל נחיריי מתפרץ נחשול של דאודורנטים, אפטרשייבים וקרמים. שני כלביי מתעטשים, וממוחי מתעטשת המחשבה עד מה מאוד מתאמצים שכניי לטשטש את תמצית מהותם הפיזית. את תמצית המהות הנפשית, הגלומה בעיניים, קשה יותר לרסס בדטרגנטים.
אומרים שלצמחונים יש ריח מעודן יותר משום שהם נמנעים מבשר, המכיל חיידקי ריקבון של גופות. אינני יודעת אם זה נכון, משום שהצמחונית היחידה שאני מכירה מלבדי גרה בטלוויזיה, בסדרה 'חברים', כך שמהגוף שלה נודפת רק אלקטרומגנטיוּת יד שנייה (המקלֵט שלי לא חדש).
'חברים' משודרת בשעות שבהן הירח זולג דמעות של טל (ועוד אומרים שהוא פלגמט). הסדרה משודרת כבר שנים, רצוא ושוב, עד תום עונותיה וחזרה לפרק הראשון. לוּ היינו מחברים את כל פרקיה, הם היו יכולים להקיף פעמיים את החיוך של ג' יפית. לצד הצמחונית החתיכה מככבים בסדרה גם קרייריסטית חתיכה, חולת ניקיון חתיכה, שחקן חתיך, חוקר דינוזאורים נחנח ועוד מישהו, שתכונתו העיקרית היא שהתסריטאים שכחו להעניק לו תכונה כלשהי (כל-אמריקניות איננה תכונה; זהו כֶּשֶל תרבותי, תורשתי ומִדַּבֵּק כאחד).
'חברים' משקפת נאמנה את הפנטזיה האמריקנית: נעורים, יופי, קערת פופקורן קבועה בסלון, וכמובן, הציווי התרבותי החשוב ביותר אחרי כסף - צחוקים מלאכותיים. מצד שני, הסדרה דווקא חותרת תחת התרבות האמריקנית, שהרי ששת הצעירים מנהלים סוג של חיי קומונה: צוחקים יחד, אוכלים יחד ומזייפים יחד דגם מושלם של חיי רעוּת עוטפים ומגוננים בלב העיר הטורפת ניו-יורק.
לו הייתי נוסעת במעלית של חברים אלו, הייתי מריחה ניחוח עז של אינפנטיליות נטולת תסביכים וממשוּת. משהו שאדיפוס יכול רק לחלום עליו, בין ביעות לביעות. ואולי 'חברים' היא הביעות שלו.
