בתרבות אחרת, קרה ומרוחקת נוהגים אולי להשליך את הזקנים מתוך החברה אל ערבות הקרח השוממות. מה קורה בתרבות שלנו? האם זה באמת כל כך שונה? האם האדם הזקן זוכה בחברה שלנו בהגיעו לגיל הזהב, ליחס הראוי, המכבד והמעריך מצד החברה והמדינה? האם קיימת אחראיות חברתית? האם קיים פיקוח על אוכלוסיה חלשה זו?
החברה הישראלית מאופיינת ברב גוניות, נמצא בקרבה ערב רב של עדות ודתות שונות. סוגי המשפחות המגוונות החיות זו לצד זו מעידות על השינוי הרחב שמתחולל בתוך החברה הישראלית. חברה זו מאופיינת כיום במשפחות אורכיות בנות 4-5 דורות, כאשר בכל דור מספר החברים קטן, כתוצאה מצמצום הילודה.
נטל גדול יותר על פחות כתפיים
היות שבמשפחות יש כיום מספר מצומצם של חברים, נטל הטיפול בחברי המשפחה המזדקנים גדל. משמעות הדבר שיש יותר עומס, נטל, מחויבות ואחראיות על פחות כתפיים. הקושי מתבטא הן במצוקה כלכלית והן במצוקה הרגשית. מצב זה נוצר כתוצאה מעליית תוחלת החיים. יחד עם זאת אנו מוצאים משפחות, אשר לא נערכו והתארגנו מבעוד מועד להתמודדות מעין זו, לא ברמה הכלכלית או הרגשית. המשאבים העומדים לחברי המשפחה הם מוגבלים, וברוב המקרים הם אינם יכולים להתמודד לבדם עם המצוקות שנוצרו והם זקוקים וצריכים את עזרת הממסד הציבורי והחברתי.
להתמודד מבעוד מועד עם הגידול בתוחלת החיים
מדינת ישראל זכתה בכוכב הנחשק והתקבלה ל"מועדון היוקרתי של מדינות ה-
OECD", בו חשקה זמן רב. מדינות אלו, מתאפיינות במדיניות כלכלה מעורבת, הכוללת את עקרונות מדיניות הרווחה, הממוקמת בין מדיניות הקפיטליזם לבין מדיניות הסוציאליזם. מדינת ישראל נמצאת מבחינת מדד העוני ביחס למדינות ה OECD, בפיגור משמעותי מאחור. לעומת זאת מבחינת תוחלת החיים, מדינת ישראל מככבת במקום השלישי והמכובד בין מדינות כמו יפן ושוויץ. ממוצע תוחלת החיים בישראל לשנת 2009, היה 83.4 שנה לנשים ו-79.7 שנה לגברים. מכאן המשוואה עם הנעלמים שלנו, כבר הרבה יותר ברורה: אנו זוכים לחיות חיים ארוכים מספיק, כדי להיות בסופם גם עניים.
התחזית הדמוגרפית של מדינת ישראל עבור פלח אוכלוסיה זה, צופה שהוא יגיע למיליון וארבע מאות אלף איש בשנת 2030. גיל הזהב מתמודד כבר היום עם מצוקות שונות ורבות הכוללות בניהן מצוקות בתחומים כלכליים, סיעודיים, חברתיים, בעיות דיור, אלימות ומצוקות אחרות. מדינת ישראל חייבת להתייחס לנושא זה ועדיף שעה אחת קודם.
תחזית מדינות ה-OECD, צופה קשיים שונים ומעודדת הערכות מבעוד מועד. אחד הקשיים יהיה עלייה משמעותית בהוצאות על צרכי הבריאות והסיעוד. על-פי מדינות ה OECD, הסקטור הממשלתי צריך להיות מקור המימון העיקרי לבריאות (זוכרים אנו מחויבים לפעול לפי מדיניות רווחה). הממוצע במדינות ה-OECD היה 72% בשנת 2009, ואילו בישראל באותה השנה, רק 58% מההוצאה לבריאות מומנה ע"י מקור ציבורי, אחוז נמוך ביותר בהשוואה ליתר מדינות ה OECD. מכאן שהמדינה לא עושה מספיק בתחום הבריאות והסיעוד, ועליה להשקיע משאבים נוספים ולפתח יותר את מערכות הבריאות והסיעוד עבור אוכלוסיית הקשישים בישראל.
תכנון מעגל החיים בצורה יסודית יותר
אחת ההמלצות של מדינות ה OECD, הייתה תכנון מעגל החיים בצורה יסודית יותר, על-ידי חינוך האזרחים לתכנון פנסיה משפחתית לטווח ארוך. זאת על-מנת שיהיו מספיק משאבים כלכליים לתוחלת החיים הארוכה הצפויה לנו. אל תשבו בחיבוק ידיים ותחכו עד שהמדינה תעשה זאת עבורכם, תתכננו בעצמכם את עתידכם.
ראוי שמדינת ישראל תתייחס בהקדם לנושא חשוב זה, תיערך ותתכנן את שינוי המצב הנתון בהקדם האפשרי. הממשל צריך למנות ועדה כוללת, אשר תהיה בינתחומית תקיף ותכלול נציגים מומחים ממספר היבטים של הנושא (כגון- תכנון כלכלי, בריאות, דיור, סיעוד וכדומה). תעשה חבירה בין מגזרית, בה יוזמנו לשולחן העבודה נציגי ארגונים שונים, כגון ארגוני הסנגור (המשמשים פה לאוכלוסיות החלשות בחברה) ונציגי המגזר הפרטי, על-מנת לתכנן ביחד היערכות כוללת ומתן פתרונות לאוכלוסיה זו בעתיד הקרוב.
כולנו בסופו של דבר נגיע לשלב זה בחיים, ונרצה לעבור אותו בכבוד ורווחה, עטופים בחום ואהבה, ולא מושלכים לעת זקנה בערבות הקרח של הביורוקרטיה הקרה.
