סחבק ניצח את מלכת הקרח

לא התנהל בקדימה עימות בין שמאל-מרכז לימין-מרכז. מופז אפילו איגף את לבני משמאל כשהביע נכונות לשאת ולתת עם חמאס. כששאלתי את שאול מופז בשבוע שעבר מהם ההבדלים בינו לבין לבני, מלבד הבדלים טקטיים מנה מופז הבדל עקרוני בלבד: לבני תומכת בהסדר קבע עם הפלשתינים ואילו הוא לא מאמין בהסדר קבע כי אין פרטנר, ומעדיף הסדרי ביניים. למעשה, גם זה הבדל טקטי: גם לבני וגם מופז מצדדים בהקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67' עם תיקוני גבולות קלים. גם בענייני דת ומדינה וחברה, ההבדלים בין השניים הם בעיקר הבדלי צבע.

וזה בדיוק העניין. הבדלים במישור האישי. במוצא, בסיפור החיים, בהתנהלות, בתכונות. זו הייתה התמודדות בין יליד טהרן לילידת תל אביב, בין גנרל לבת אצולה, בין פוליטיקאי מעט כבד לשון לאשת ציבור רהוטה, בין איש שטח לשרת חוץ, בין סחבק למלכת הקרח. וגם בין הפריפריה למרכז. המרכז העניק יתרון ללבני, הפריפריה למופז.

עתניאל שנלר טוען היום שעל קדימה, אם ברצונה לשרוד, לדאוג לא לאחדות פנימית אלא ללכידות פנימית. להומוגניות. לתעודת זהות אידיאולוגית ברורה, ומי שלא מתאים לו - שיֵצא בחוץ. למשל, אם קדימה תתמוך בסטטוס-קוו בענייני דת ומדינה, שלמה מולה ימצא את עצמו בחוץ. אם תחרות על דגלה הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67', שנלר ימצא את עצמו בחוץ.

ביום הפריימריז שנלר לא יצא לשטח. הוא העדיף להצטרף לסיור בגדר ההפרדה בדרום הארץ, שכן אמר לא פעם ולא פעמיים ש"המדינה קודמת למפלגה". אבל אם כבר מדברים על תעודת זהות אידיאולוגית, קדימה של היום, גם לאחר ההכרעה שנפלה, קרובה יותר לשלמה מולה שתמך בלבני מאשר לעתניאל שנלר שתמך במופז. הסיבה פשוטה: על קדימה, אם היא רוצה לשרוד, להיאבק על הבכורה במחנה השמאל. לבני ניהלה ערב הבחירות קמפיין תחת הכותרת "ציפי או ביבי". מופז כבר מתחיל לבנות את הקמפיין "בנימין או שאול". לא כדי לגרוף קולות מהליכוד - אם כי גם זו מטרתו - אלא כדי להחזיר את המצביעים שברחו מקדימה ליחימוביץ', ללפיד ולמרצ.

שלוש שנים עבד מופז על השטח, כשלושה שבועות עמל במטרה למנוע פילוג בסיעה לאחר שייקח את ראשות המפלגה. אחד אחד נפגש עם תומכי לבני והסביר להם שאינו נוטר להם טינה ושירצה אותם לידו. חלקם התייצבו בבית המפלגה בפתח-תקווה בליל הבחירות.

בין היתר הגיעו שני בכירים שאינם חברי כנסת אך הם מחזיקים בעמדות המפתח במפלגה: חיים רמון וצחי הנגבי. ראש מועצת המפלגה וראש ועדת המפלגה. לרמון, מעריכים בסיעה, אין עתיד בקדימה. אולי יפעל לחולל מיני-מפץ נוסף. לצחי הנגבי לעומת זאת מובטחת עמדה בכירה. הנגבי לא שם את כל הביצים בסל אחד. בקולו תמך בלבני, בידיו, כלומר בשטח, במופז. לא שהנחה את אנשי השטח שלו במי לתמוך - יוצאי הליכוד חברו למופז בדרך הטבע, והנגבי מצא לנכון שלא לתת הוראה שלא תישמע. רשימת קדימה לכנסת הבאה תצטמצם, אבל להנגבי מובטח מקום בחמישייה הפותחת. מדוע לא העביר את תמיכתו מלבני למופז? הנגבי יכול להרשות לעצמו שלא לחבור למנצח. כמו-כן, לו היה ממליך את מופז הדבר היה מקשה עליו ציבורית בהתמודדות לאחר הבחירות: הנגבי ערוך להתמודד על ראשות קדימה אם בבחירות לכנסת מופז לא יספק את הסחורה.

בינתיים מופז מתכוון להשאיר במקומותיהם את תומכי לבני שתופסים עמדות בכנסת ובסיעה. אדיבות מנצחים? לא בדיוק. יותר נכון להגדיר זאת ככופר שהוא משלם למען שלום בית.

קדימה מחזיקה בראשות שלוש ועדות, מטעמה שני סגנים של יו"ר הכנסת ויש גם תפקידים בסיעה: יו"ר הסיעה וסגן היו"ר. שלל לא גדול כשמתבוננים ברשימת השרים לשעבר שבסיעה, אבל זה מה יש. מופז משמש יו"ר ועדת החוץ והביטחון. רוני בר-און הוא יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, רונית תירוש מכהנת כיו"ר ועדת המדע. רוחמה אברהם ושלמה מולה הם סגני יו"ר הכנסת. דליה איציק היא יו"ר הסיעה, ונחמן שי סגנה. לבני מינתה אותו כשהחליטה לפני שנה וקצת להדיח את יוחנן פלסנר בגלל קרבתו למופז.

כל בעלי התפקידים מלבד רונית תירוש הם תומכי לבני. לבני בנתה גם על תמיכתה של תירוש כשמינתה אותה ליו"ר הוועדה, אך נחלה אכזבה.

על-פי המוסכמה הקיימת, יו"ר האופוזיציה לא משמש ראש ועדה. מופז, שעם בחירתו ליו"ר המפלגה הגדולה באופוזיציה מקבל את התפקיד באופן אוטומטי, הודיע ליו"ר הקואליציה כבר ביום רביעי על כוונתו להתפטר מראשות ועדת החוץ והביטחון. אלקין ביקש להמתין. הוא מעדיף שמופז יחליט קודם האם ברצונו להשאיר את ראשות ועדת החוץ והביטחון בידי קדימה או לקבל תחתיה את ראשות ועדת הכלכלה. על הליכוד מקובלות שתי האפשרויות. מופז יצטרך להחליט. ראשות ועדת הכלכלה תאפשר לו לנהל מאבק חברתי - והוא הרי מצהיר בריש גלי שיצטרף בקיץ למחאה שבדרך. ראשות ועדת החוץ והביטחון מספקת תקשורת. כמו-כן, עליו לגמול עם אבי דיכטר שפרישתו מהמרוץ הגדילה את ההפרש בין מופז ללבני, ודיכטר הוא המועמד הטבעי לתפקיד יו"ר ועדת חוץ וביטחון.

אם יזכה בראשות הוועדה יהיה אבי דיכטר היחיד מתומכי מופז שיקבל את שכרו בכנסת הנוכחית. מופז לא יפגע ברוני בר-און שלו פה גדול והוא חזק בשטח. גם לא בדליה איציק, מה גם שהיא סייעה לו מתחת לשולחן. לא בנחמן שי. לא בשלמה מולה. הוא רוצה שקט תעשייתי.

גם מופז וגם לבני טענו במהלך הקמפיין שניהלו שניצחונו של השני טוב לנתניהו. לכל אחד נימוקים משלו. לו ניצחה לבני, נתניהו היה ניצב מול יריבה פוליטית שכבר נכשלה כישלון צורב וגם לא יכולה לכרסם בימין. ניצחונו של מופז לעומת זאת מאפשר לנתניהו – אם ימצא לנכון - להקים ממשלת אחדות בכנסת הבאה. מופז הוא שותף קואליציוני נוח בהרבה מלבני. על כל פנים, האופציה המועדפת על הליכוד, בלי קשר לזהותו של המנצח, הייתה פילוג בקדימה וזה לא עומד כרגע על הפרק.

שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד יכולים לבטח לסמן "וי" - ניצחונו של מופז עשוי להתגלות כמשתלם עבורם. "השבט הלבן" עתיד לברוח בחלקו ללפיד, ובחלקו ליחימוביץ'. מאידך-גיסא, האליטה והכוחות בתקשורת שתמכו בלבני עשויים בלית ברירה לסתום את האף ולקדם את מופז, שכן מפלגת העבודה טרם בנתה את עצמה מחדש כאלטרנטיבה שלטונית. כשחייבים למצוא אלטרנטיבה לנתניהו, מסתפקים במה שיש. ב-1999 זכה איציק מרדכי לתמיכה תקשורתית רחבה, וכשלא תפס גובה תמך מחנה השמאל בברק בלית ברירה.

אבל ההתמודדות בין נתניהו למופז היא בבחינת עוד חזון למועד. מה שעומד כרגע על הפרק הוא עתידה הפוליטי של לבני. נכון לעכשיו אין לה שישה חברי סיעה שיחברו אליה ויאפשרו לה להתפלג ולהקים סיעה עצמאית. אם קדימה בראשות מופז תידרדר בסקרים ומחצית מחברי הסיעה יחששו שייפלטו מהכנסת, ייתכן שייקחו סיכון בעוד חודשיים-שלושה. השאלה היא האם יש ללבני אורך רוח.

בעוד חודש תצטרך לחזור ולשבת במליאת הכנסת. שאול מופז יפתח במקומה את מושב הקיץ כשהוא נושא את הכתר שלה, את כתר ראש האופוזיציה. היא תסתובב במסדרונות הכנסת חסרת מעמד וחסרת נוכחות, מאזינה להפצרותיה הארסיות של רונית תירוש שתישאר בקדימה כי היא "לא מנהיגה אבל מועילה בהסברה" ולקריאותיה הגלויות של שמאלוב-ברקוביץ' לעזוב. לבני לא יודעת לספוג עלבונות. לא קוראים לה שמעון פרס. מי שהייתה שרת חוץ ומועמדת לראשות ממשלה גם לא תשמש מספר שתיים ברשימה של לפיד. גם לא בטוח שלפיד יגלה עניין במי שהפסידה בהפרש כה גדול. הצעתו של מופז לשריין לה את המקום השני ברשימת קדימה לכנסת היא מהפה ולחוץ: ח"כים במחנה מופז אומרים בביטחון שהוא מציע את ההצעה משום שהוא יודע בוודאות שהיא תידחה על הסף.

לבני טרם אמרה את המילה האחרונה, אך בסביבתה גוברת ההערכה שתלך הביתה, כפי שנחשף בטור זה לפני שבועיים כשסיפרנו על גורם בכיר בסיעה וח"כים נוספים שהעריכו כבר אז שלבני תפרוש מהחיים הפוליטיים אם תובס בבחירות.

ביום שבו היה אמור לעבור בכנסת בקריאה שנייה ושלישית חוק גרוניס, אמר אריה אלדד בישיבת סיעת האיחוד הלאומי ליעקב כץ, יוזם החוק: אני מציע לך לסמן נקודה בקיר שעליה תחבוט את הראש בכל פעם כשגרוניס יפסוק נגד ההתיישבות.

באותם ימים התבטא שר בכיר מהליכוד בצורה דומה. דרך 'מקור ראשון' ביקש להעביר מסר לאנשי 'מטות ערים'. תגידי להם, ביקש, שכאשר גרוניס יפסוק נגד המאחזים - שישלחו הודעות דוא"ל זועמות לא אליי אלא לכצל'ה.

בשבוע שעבר קיבל יעקב כץ הזדמנות ראשונה לחבוט את הראש בקיר. אמנם, לא בטוח שמרים נאור הייתה פוסקת אחרת אם הייתה מתמנית לנשיאה – היא הרי כתבה ונימקה חלק גדול מפסק דין מגרון. אלדד טוען שכל שופט שהיה מתמנה בגלל הצעת חוק של אנשי ימין היה שובר שמאלה על-מנת להוכיח שאינו שפוט של אף אחד. כששאלתי את יעקב כץ בזמנו במה גרוניס עדיף על נאור, הוא הסביר שאין כאן העדפה אישית. הרצון היה להעביר מסר לבג"ץ שהכנסת היא בעלת הבית. ביום ראשון השבוע הראה בג"ץ לממשלה ולכנסת מיהו בעל הבית.

ביום שני מתכנסת הכנסת לדיון בסוגיה. אורלב, יוזם חוק ההסדרה, ביקש מיו"ר הכנסת לכנס דיון פגרה מיוחד. ריבלין נענה. לאחר החלטת בג"ץ הצעת החוק של אורלב, שמכונה חוק מגרון או חוק ההסדרה, היא אופציה כמעט יחידה - אבל הרכבת תקועה בתחנה הקודמת למרות סיום השביתה. ועדת השרים טרם דנה בערר על הצעת החוק. בוועדה יש רוב, אבל שר המשפטים לא מכנס אותה לדיון ללא בקשת ראש הממשלה, וראש הממשלה מתמהמה. לחוק מובטח רוב גם במליאה, אבל בתנאי שהממשלה תתמוך.

השבוע התכנס פעמיים פורום המכונה פורום המאחזים לדיון דחוף, ולאו-דווקא בעניין מגרון: לדברי המובילים את הפורום - ח"כ אורי אריאל, יו"ר ארגון זכויות האדם ביו"ש אורית סטרוק ושבח שטרן, מראשי פורום יש"ע בליכוד - ההשלכה הכמעט מידית של פסק דין מגרון היא פינויה המסתמן של שכונת האולפנה בבית-אל. מועד הפינוי הוא 30 באפריל, ואין שום סיבה להניח שהפעם יקבל בג"ץ את בקשת המדינה לארכה.

ההנחה השקטה הייתה שהסכם מגרון יציל את שכונת האולפנה, שכונה שהוקמה באישור ממשלתי, ונבנו בה 30 דירות קבע כשמשרדי הממשלה הרלוונטיים משתפים פעולה. תושבי מגרון גילו נכונות לוותר, אלא שנתניהו סמך על בני בגין, ובני בגין מצא את עצמו במצב של מי שאכל את הדג המסריח ועכשיו מבקשים גם לגרש אותו מהעיר.

מבלי להתייחס למניעיו של נשיא בית המשפט הטרי, מי שמעיין בפסק דין מגרון נתקל בטענות חוזרות ונשנות: עמדת המדינה היא שיש לפנות מה שנבנה על קרקע פרטית, ויש לגלות עקביות. במילים אחרות, הפה שאסר הוא הפה שיכול להתיר. בני בגין ניגש לבג"ץ עם ההסכם שהשיג כאיש פרטי ולא כריבון שהחלטתו קובעת. בג"ץ לא מתווכח עם החלטות שלטוניות של הממשלה. הבעיה היא שהיא נמנעת מלקבל החלטה שכזו.

שתי אפשרויות בידי הממשלה. האחת, להסיר את הבלמים ולאפשר להעביר את חוק ההסדרה של אורלב. השנייה, להעביר הצעת חוק ממשלתית או החלטת ממשלה שתאפשר לפצות בעלי קרקע פרטית אם המדינה בנתה בטעות על השטח השייך להם. בינתיים הכיוון הוא להעביר את תושבי מגרון למגורים זמניים עד שייבנו בתי הקבע בגבעת היקב. אשר לשכונת האולפנה, שרי הליכוד הבינו רק עכשיו שמדובר בשריפה שעלולה להתלקח. ראש המועצה משה רוזנבוים עורך בימים אלה התייעצויות דחופות עם עורכי דין המייצגים את המועצה. בינתיים הזמן אוזל והתקדמות אין.