|   15:07:40
דלג
  חגית ששר  
עיתונאית מקור ראשון
דוא"ל בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
מיכי קסטנבאום
חלוק מגבת לילדים
כתיבת המומחים
אפל ווטש: מהפכת הטכנולוגיה על פרק כף ידך

רוח המפקד

כשכל הפלוגות סיימו יום אימונים והלכו לישון, החיילים שלו עוד היו באמצע תרגול. כשכולם יצאו הביתה, לפלוגה שלו המתינו עוד ארבע שעות בבסיס. אבל כשכל מפקדי הפלוגות יצאו לבתיהם, דגן ורטמן ז"ל יצא לסיבוב בין בתי חייליו, לקנות מזון למי שהמקרר שלו ריק ולהשיג מקרר למי שאין לו. "כשהוא נהרג ב'עופרת יצוקה', לא חשתי הפתעה", אומר סגנו, "הרגשתי שהשליחות שלו הסתיימה"
30/03/2012  |   חגית ששר   |   כתבות   |   מקור ראשון   |   תגובות
דגן ורטמן. נותרה מורשת הגבורה

חיים ציון לוי הופתע כשלסניף הבנק שבו עבד נכנס חבר ילדות, דגן ורטמן. ורטמן ניגש אליו, ובפיו בקשה: להעביר מחשבונו 10,000 שקלים לחשבון אחר. הוא לא פירט מה יעד ההעברה ומה מטרתה.

מפעם לפעם שב ורטמן והופיע בבנק, וביקש להעביר סכומים של אלפי שקלים לחשבונות שונים. בסופו של דבר הבין לוי מה קורה כאן: ורטמן, מפקד פלוגה בגולני, תומך בכמה מחייליו שמשפחותיהם נקלעו לקשיים. "כשהייתי אומר לו 'יישר כוח', הוא היה מצטנף לתוך עצמו, מסתכל לצדדים שמא מישהו שומע, ואומר 'אה, שטויות'", מספר לוי. "פעם אחת הוא גם הוסיף בשקט: 'מה יש לי לעשות עם משכורת כל כך גבוהה?'"

בימי מבצע 'עופרת יצוקה', נהרג רב-סרן ורטמן ברצועת עזה מאש כוחותינו. "קצת לפני שנהרג, יצא לי לדבר עליו עם סמל מהפלוגה שלנו", מספר רועי זילברשטיין, ששימש סגנו בפלוגת הטירונים. "הוא אמר לי: 'דגן לא אמיתי. אין אנשים כאלה באמת'. הסכמתי איתו. אנחנו לא מכירים עוד אנשים שמתנהגים ככה, שמתנהלים כמוהו. אחרי שנהרג אמרנו שכנראה באמת היה בו משהו לא טבעי לעולם הזה. לא הכרתי עוד כמוהו ולא אכיר כאלה אף פעם. לא משנה כמה אספר עליו, ולא משנה כמה אנשים יגידו שהסיפורים נוגעים בהם ומרגשים אותם - תמיד אחשוב שהם לא ממש מבינים מי הוא היה".

"עד שלא פגשתי את דגן", אומר אחד מחבריו, "לא ידעתי שאפשר לחיות בעולם הזה את ספר 'מסילת ישרים'. בעבודת המידות שבמסילת ישרים אתה מוצא את עצמך בין המידה הראשונה לשנייה, אבל להתקדם בסולם ולטפס למדרגות גבוהות - נראה כמו דבר שאינו אפשרי בעולם הזה. ואז פגשתי את דגן וגיליתי שיש דבר כזה".

שירים מצונזרים

התיאורים הללו חוזרים אצל כל מי שוורטמן נגע בו, והוא נגע ברבים. כולם מדברים על דמות מופלאה, אגדית כמעט, שהאור הרב שבה ממשיך להאיר גם לאחר לכתה. דגן, כך מתארים אותו, היה אדם שנוסך רוח גדולה וטובה בכל הסובבים אותו, מוצא טוב בכל אדם, לוקח על עצמו עוד ועוד משימות ועומד בהן ללא קושי. מחד-גיסא חותר לשלמות בכל פעולותיו ובכל לימודו, ומאידך-גיסא – כולו פשטות וצניעות.

דגן ורטמן נולד בכ"ד בשבט תשל"ז. בן שלישי מתוך חמישה להוריו דבי וד"ר אלי ורטמן. כשהיה בן ארבע עברה המשפחה מירושלים למעלה-מכמש. אופיו המיוחד וכושר המנהיגות שלו התבלטו כבר כשלמד בבית הספר היסודי בעפרה. חיים ציון לוי, ששיחק איתו בקבוצת הקט-סל של אליצור ירושלים, מספר שוורטמן כרכז הקבוצה ידע למשוך אחריו את שאר השחקנים. "גם כשהקבוצה לא שיחקה היטב, הוא עודד את כולם בהתלהבות, מחא כפיים, אמר מילה טובה לשחקן שלא כל כך הלך לו".

בשנות התיכון למד ורטמן ב'ישיבה לצעירים' והמשיך לישיבת אור עציון. לאחר כשנה, כשהוקמה ישיבת 'הר המור', עבר אליה וחבש את ספסליה במשך כחמש שנים. בגיל 24 התגייס לגולני, ולאחר 15 חודשי שירות חזר לישיבה. כעבור חצי שנת לימודים הרגיש שהמקום שבו זקוקים לו יותר הוא הצבא, ולכן חזר לגולני וחתם קבע.

עוד באימונים שעשה לקראת הגיוס, בריצה או במסלולי טיפוס על הרים, הוא הותיר את חבריו הרחק מאחור. לכולם היה ברור שוורטמן קורץ מחומר של לוחמי סיירות, אך הוא העדיף מסלול שונה. "קיבלו אותו לשלדג", מספר אביו אלי, "אבל הוא העדיף ללכת לישיבה. משלדג פנו אליו בכל שנה מחדש, והוא דחה שוב ושוב את הגיוס. אחרי שש שנים בישיבה הוא התלבט לאן להתגייס, ולבסוף בחר ללכת לגולני, לגדודים. דגן אמר שהוא רוצה להרגיש את כלל ישראל. את קורס קצינים הוא סיים כמצטיין הקורס, ואז שוב החבר'ה משלדג עשו מאמצים להביא אותו אליהם, אבל הוא בחר לחזור לגדוד".

למה?

"כי שם אפשר להרגיש את עם ישראל בצורה הכי אמיתית".

בחג הסוכות הגיעו רבים למעלה-מכמש חיילי גולני ותלמידי הר המור, להשתתף יחד בצעדת "צועדים בשביל דגן". "זה עם ישראל כמו שדגן אהב אותו", אומרת דבי ורטמן. "הוא היה ישראלי במשמעות שנתן הרב קוק למושג הזה, ישראלי שחיבר את כולם. הוא לא היה מגזרי ולא קטלג אנשים".

החיבור לישראליות האותנטית היה חשוב מאוד לוורטמן, גם אם לכאורה היה לכך מחיר. "בשבעה באה קצינה מהגדוד, וסיפרה ששאלה את דגן אם לא מפריע לו שהוא, תלמיד ישיבה בן 24, נמצא ככה עם החבר'ה של גולני", מספר אלי. "דגן אמר לה 'מה פתאום?' וכדי להראות לה עד כמה הוא אחד מהחבר'ה, הוא שר לה את השירים של גולני ואמר: 'תראי! אני מכיר את כל השירים'. אבל החבר'ה סיפרו ששירים שיש בהם ניבולי פה, הוא לא שר איתם".

לימים, כשהפך למפקד פלוגה בגולני, ורטמן לא הרשה לחייליו לכלול ניבולי פה בשירים שלהם, ובתחרויות בין הפלוגות אף לא הרשה לעלוב בקבוצה היריבה. "הוא אמר לחיילים: אתם תהיו טובים ותזכו כי אתם טובים, ולא בגלל שאתם מורידים מישהו אחר", מספרת דבי.

החיילים בתחילה התמרמרו, אחר כך הזדהו עם הדרך שביקש להנחיל להם מפקדם. זו לא הייתה ההתנגשות היחידה בין התפיסה של ורטמן לבין זו של פקודיו ויתר הסגל בפלוגה. "יש 'סרגל מאמצים', שמגדיר את קצב האימונים והמשקל שסוחבים, כדי למנוע פציעות", מספר זילברשטיין. "דגן אמר שבפלוגה שלנו כל המסעות ייערכו עם תיקים כבדים, כי הוא ראה שבמלחמת לבנון חיילים קרסו תחת המשקל ולא הצליחו לעמוד במשימות, מכיוון שלא היו מאומנים לכך. פרצו ריבים מטורפים בינו ובין הסמג"ד והקצינה האחראית על תחום האימון הגופני, שלא היו מוכנים לשמוע. בסוף דגן הצליח לשכנע אותם שצריך לבצע אימונים בצורה אינטנסיבית וקשה".

והחיילים?

"כבר בהתחלה הם ראו שהם עובדים קשה יותר מפלוגות אחרות. הם גם יצאו הביתה בימי שישי בשעה אחת, כשכל האחרים יצאו בשמונה בבוקר, וגם היו צריכים לחזור ראשונים. זה היה עניין עקרוני אצל דגן. הוא חשב שככל שהחיילים יעבדו קשה יותר ויהיו יותר זמן ביחד, כך הם יהיו מחוברים יותר לפלוגה וזה לזה".

איך מתגברים על תחושת המרמור שדרישות כאלה יוצרות?

"בהתחלה אי-אפשר היה למנוע את תחושות הללו, אבל מהר מאוד החיילים הבינו וראו שהמפקדים שלהם לא באו לשחק משחקים, אלא לבנות פלוגה רצינית ומאומנת שתהיה מוכנה לכל סיטואציה שתיפול עליה, גם אם זה אומר לרוץ עשרה קילומטרים יותר מכולם או לישון פחות. המרמור התחלף מהר מאוד בתחושה של גאוות יחידה, שליחות, חיבור לדרך ואפילו הנאה מהעבודה הקשה. לא דמיינתי שאפשר להגיע לרמות כמו אלה שדגן הביא את הפלוגה.

"זאת הייתה בין היתר תוצאה של דוגמה אישית. דגן ישן אולי שעתיים בלילה. החיילים ראו כל הזמן שהמ"פ דורש מעצמו ומהמפקדים הרבה יותר ממה שהוא דורש מהם. אם החיילים סחבו יותר מפלוגות אחרות, אנחנו המפקדים סחבנו יותר. ואם הם יצאו ביום שישי באחת, דגן ואני יצאנו בארבע, ובדרך עוד עברנו אצל חיילים. הוא היה מוריד אותי בדרך ומגיע הביתה עשר דקות לפני כניסת שבת. ברגע שאתה יודע שזה מי שמעליך ואיתו אתה יוצא לקרב, אתה מתחבר במאה אחוז למה שהוא דורש ממך".

אות הצטיינות או הדחה

ורטמן התבלט גם בדאגה אבהית לחייליו. "היה חשוב לו שישרתו אצלו כמה שיותר חיילים בודדים", מספר דורון אלוני, אחד המפקדים בפלוגה. "חיילים בודדים זה לא רק חבר'ה נחמדים שצריך ללטף להם את הראש. זו השקעה אינסופית מכל הבחינות. אבל דגן האמין בטוטאליות כמ"פ, מה שאומר שמבחינתו 90 החיילים ו-15 המפקדים בפלוגה הם תחת אחריותו לכל דבר ועניין".

בימי שישי, לאחר שהחיילים יצאו סוף סוף הביתה, ורטמן התחיל לדאוג גם לבעיות הביתיות שלהם. "הוא היה מטייל בארץ בין חיילים עם בעיות ת"ש, ודואג להם כדי שלא יחסר להם כלום כשהם מגיעים הביתה. הוא טיפל בדברים האלה בעצמו. מקרר, מדיח, מיקרוגל, אוכל וכן הלאה, לכל חייל שזקוק".

לירון דמארי היה סגנו של ורטמן עד שזה יצא לחופשת הלימודים, חודשיים לפני שנהרג. הוא לא ידע על העברות הכספים לחשבונות הבנק של חיילים, אבל את ביקורי הבית הוא הכיר היטב. "זה לא משהו סביר בין מ"פ לחיילים, אבל דגן הקפיד על זה. הוא היה נכנס לבית של חייל, פותח את המקרר, רואה שהמדפים ריקים, יוצא לעשות קניות, חוזר וממלא את המקרר - ורק אחר כך היה ממשיך בביקור".

אלו יחסים היו בינו ובין החיילים?

"היה כל הזמן איזה חשש, לא ממנו עצמו אלא מהדבר הבא שהוא יביא ויקרע אותם מבחינת קושי כמו שלא קורעים אף פלוגה. ועם זאת הייתה אליו המון הערכה, וחיילים הלכו אחריו בעיניים עצומות".

עמיצור איתם, שהיה מפקד הצוות של דגן בקורס הקצינים, אומר כי הבחין ביכולותיו מהיום הראשון. "כבר אז היה לי ברור שהוא יהיה המצטיין הגדודי. הוא היה טוב מכולם בכל היבט. הייתה בו נשמה מיוחדת. אדם שמסוגל לשלב לימוד תורה בתמימות ובהתמדה בסדרי גודל לא רגילים, ושההתנהגות היומיומית שלו משקפת את זה. הייתה בו מידת ענווה שלא ראיתי כמותה. הוא עלה גם על המפקדים שלו - בכושר הגופני, בקליטה של תכנים מקצועיים ובתרגילי פיקוד על מחלקה. מצד שני הוא התייחס אלינו בכבוד ובענווה אמיתיים, והיה מסוגל ללמוד מכל אחד את מה שיש לו ללמד.

"כל שיחת משוב שלי איתו הפכה בשבילי לשיעור, לימוד של מידות. הייתה בו עדינות, דאגה לכל אחד, ערנות לסביבה שלו. אני חושב שהפסוק על כלב בן יפונה, ש'הייתה רוח אחרת עמו', מתאר את דגן בצורה הטובה ביותר. הייתה בו רוח אחרת, התנהלות ברמה אחרת גם מול חברים וגם מול מפקדים".

בסוף חלקו הראשון של הקורס נבחר ורטמן כחניך מצטיין גדודי, אך סירב לקבל את אות ההצטיינות, משכשלו המאמצים לשכנעו בטוב, איים עליו מפקד הקורס בהדחה. רק אז נאלץ להסכים. בסיום הקורס, כששוב נבחר לחניך מצטיין, לא הסכים לקבל את האות בשנית. ואולי לא ממש בשנית: ורטמן היה גם מצטיין פלוגתי בטירונות, קיבל תעודת הצטיינות בקורס מ"כים, ונבחר כמצטיין אוגדתי ומצטיין רמטכ"ל ביום העצמאות.

"הוא תמיד נתן יד והתנדב לדברים הפחות נעימים: לעזור במטבח, להעמיס על משאית", מספר איתם. "אחרי כל מבחן או תרגיל השיחה שלי איתו התחילה בכך שאין לי הערות מקצועיות, למרות שמאוד חיפשתי, ועכשיו אפשר לדון במה שמעבר. כשמגיע צוער בכזו רמה, זה דורש ממך יותר אחריות ויותר התמדה. האובדן שלו השפיע עליי מאוד, יותר מאובדן של חברים שלי שנפלו, כי התחושה הייתה שיש פה אבדה גדולה לעם ישראל, ולא רק למעגל הקרוב".

בקומה זקופה, מול האש

לירון דמארי, סגנו של ורטמן:
"כשהיינו במארב בתוך עזה, התחילו לטווח אותנו במרגמות. לא הייתה שום אפשרות לחתירה למגע, זה היה מצב של קיפול מארב. ואז דגן פשוט יצא מהרכב, ומשך אליו את האש כדי שנוכל לצאת. הוא והקשר שלו התחילו לרוץ לאורך הגדר, לימין ולשמאל, כדי למשוך אליהם את הירי"

"קשה להבין את האישיות של דגן בלי להבין את המקום התורני שאליו הוא שייך", אומר אחיו כרם. "הוא ראה את הדור הזה כדור שמתחדש, ומכאן הכול נובע. כך ראה את הצבא וכך את הלימוד. התורה פיתחה אצלו תפיסה פנימית עמוקה של הבנת התופעה שמתרחשת בדורות האחרונים – התחייה, התעוררות העם, החזרה לארץ ישראל. כל אלה יצרו אצלו דרישה ללמוד את התורה בצורה מעמיקה יותר, שמתאימה לנשמות של הדורות החדשים, דורות של בונים וחלוצים".

בחופשת הלימודים האחרונה שלו חזר ורטמן לישיבת הר המור, שהייתה בעבורו בית רוחני. "אני לא יודע להעיד על עצמי אם הייתי טוב או לא", כתב באחד המכתבים שהשאיר אחריו. "את זאת ישפטו חייליי, מפקדיי והצבא. אך מה שעשיתי ומי שהייתי, נבעו מאותן חמש שנים של לימוד בישיבה". "הנשמה של דגן הייתה מונחת בישיבה", אומר אחיו הבכור שחר.

"היה בדגן שילוב מופלא של קודש וחול", מספר חיימי טייטלבוים, "הראש שלו היה ספוג באידיאלים, והלב שלו היה בבית המדרש כל הזמן. גם כשהיה בצבא, בכל מקום שהגיע אליו ובכל שלב, הוא חי מתוך תורה. הוא חי את עם ישראל וחיפש לעזור במקום שבו צריכים אותו. כשחשב שנכון ללמוד תורה, כי עם ישראל צריך תלמידי חכמים מחנכים, הוא ישב ללמוד בישיבה. כשהבין שיש לו כוחות נוספים והוא יכול לתרום בצבא, הלך לצבא. אפשר למצוא אנשים שהם מפקדים טובים ואפשר למצוא רבנים טובים, אבל בדגן היה שילוב מופלא. שילוב של קודש וחול, טוב לב מופלא יחד עם כוחות נפש מאוד גדולים".

שוב ושוב משווים מכריו של ורטמן בינו לבין הדמות התנ"כית של עדינו העצני – אחד מגיבורי דוד המלך, ואולי דוד עצמו. ההערצה וההתפעלות מאישיותו המיוחדת, הם מדגישים, התקיימה עוד בחייו.

זילברשטיין מספר שוורטמן בחר בו לסגנו דווקא בגלל העולמות השונים שמהם הגיעו. "בשלב מסוים הייתי אמור לעבור תפקיד בתוך חטיבת גולני. המג"ד לקח אותי לשיחה ואמר שהוא רוצה שאהיה סגן של דגן. לא הסכמתי. לא הכרתי אותו וזה לא היה קשור אליו אישית, פשוט לא רציתי להיות סמ"פ של טירונים. המג"ד אמר לי: 'אם אתה רוצה חוויה משמעותית בחיים שלך, כדאי לך להיות הסגן של דגן'. זה נשמע מעניין, והחלטתי לקבל את התפקיד".

הפגישה עם ורטמן שינתה בעבורו את כל הנורמות של מהות מערכות היחסים בין מפקדים לחיילים. עוד במהלך החופשה שנטל זילברשטיין לפני כניסתו לתפקיד, התקשר אליו ורטמן באחד הערבים ושאל אם אפשר לקפוץ לבקר. עשר דקות לאחר מכן כבר היה אצלו בבית, במושב כרכום.

"הייתי בצבא כבר ארבע שנים, ואף פעם לא באו אליי הביתה. ישבנו אצלי בגינה. אני קפאתי מקור, והוא ישב שם שמח, לא מרגיש כלום. זה הזיכרון הראשון שלי ממנו. בסופו של דבר, גם אני הייתי חייל של דגן, ואני יכול לומר בלב שלם שלא הייתי מחובר לעשייה הצבאית, לשירות הצבאי ולאף אדם, כמו שהייתי מחובר אליו. הוא לא היה צריך להיהרג כדי שאומר זאת. אמרתי את זה גם קודם לכן. לא חשבתי שיש אנשים שמסוגלים לתת מעצמם כל כך הרבה לכלל החברה ולמדינה ולהגיע לכאלה מצבים של חירוף נפש למען אחרים".

פקודיו של ורטמן מספרים על מקרים רבים מספור שבהם סיכן את עצמו למען ביטחון ישראל ולמען חייליו. "הייתה בו גבורה אמיתית", אומר דמארי. "באחד המקרים, כשהיינו במארב בתוך עזה, התחילו לטווח אותנו במרגמות. זאת לא הייתה אש שאפשר להשיב אליה. אלה היו פצמ"רים, ובניגוד לאש מנשק קל, אין לך מה לעשות, אתה פשוט מתפלל שלא יפגעו בך. לא הייתה שום אפשרות לחתירה למגע, זה היה מצב של קיפול מארב. ואז דגן פשוט יצא מהרכב, ומשך אליו את האש כדי שנוכל לצאת. הוא והקשר שלו התחילו לרוץ לאורך הגדר, לימין ולשמאל, כדי למשוך אליהם את הירי".

דמארי מספר שכמפקד, הסיטואציה הזאת הייתה קשה לו. "לקראת מארב אחר אמרתי לדגן שאני לא מבין למה להיכנס למקום שיש בו סיכוי לפצמ"רים, וחיילים ייהרגו סתם. דגן דפק על השולחן ואמר שבחיים לא אגיד שחייל נהרג 'סתם' בלחימה, והתחיל להסביר לי את הערך של מיתה על קידוש השם בהגנה על המדינה, על האדמה שלנו. מאז לא העזתי לחזור על זה יותר. דגן חרת בי את המשמעות והחשיבות בהגנה על המדינה".

מה באמת ההיגיון בכניסה למארב כזה?

"יש היגיון. האויב שלנו פחדן. רוב ההתקפות שלו הן באמצעות ארטילריה וירי מרחוק, ואם אתה נשבר במערכה ועוד מערכה, ונמנע מלצאת למארבים כשהאויב מפצמ"ר, המטרה שלו תושג. חשוב להעביר מסר לאויב שאנחנו תמיד חותרים למגע. היום אני יודע שאותה שיחה עם דגן הייתה מתוך חולשה שלי באמונה בצדקת הדרך. דגן הסביר לי שחשוב לראות את המערך הכללי. צה"ל במהותו הוא צבא של הגנה, ובמצב כזה החתירה למגע היא חובה, מתוך הבנה שהאויב מנסה להגיע ולחדור. אתה רואה אנשים מתקרבים לגדר מכיוון עזה, תוואי של שטח שמשתנה על-ידי טרקטורים, עשייה יומיומית של האויב נגדנו. בכל פעם עוד שוחה ועוד שוחה. לכן לדגן הייתה הבנה שכל הזמן צריך לפעול. זאת לא הבנה של מישהו מורעל שראה סרטים כשהיה קטן, אלא הבנה של מי שנמצא בשטח ומתרגם את המציאות לפעולה".

"לא היה בו פחד", מספר אלי ורטמן. "סיפרו לנו על מקרה שבו דגן היה צריך לסגור שער בגדר הרצועה, באזור שנקרא 'גבעת הצלפים'. הוא לקח את המנעולים ונסע. היו יריות בלי סוף, אבל הוא ירד מהרכב בקומה זקופה, לא התכופף ולא מצמץ, כי בתפיסה שלו לא מתכופפים לפני האויב. ירד, סגר את השער וחזר זקוף, בלי לשנות את קצב ההליכה. אתה יכול לפעול כך רק אם אתה רואה מאחוריך את אברהם אבינו, דוד המלך, רבי עקיבא, המהר"ל והרב קוק. רק כך אתה יכול ללכת בקומה זקופה, ללא פחד".

"אחד החיילים שלו אמר לנו שלדגן היה מאחוריו את הרב קוק, ולחיילים היה מאחוריהם את דגן", מספרת דבי.

חשבנו שהוא לא פגיע

דבי ורטמן:
"בחנוכה דגן אמר לנו שזה לא מוסרי שיורים ויורים על שדרות, ואנחנו לא עושים עם זה כלום. הכעיס אותו שמשאירים את תושבי הדרום ככה. הרי זה צבא הגנה לישראל. יש כאן התקפה, ואין הגנה. אני חושבת שבעופרת יצוקה הייתה בו הרגשה שהנה, הדברים נכנסים למקום המתאים להם"

כשהחיילים ראו את ורטמן מגיע לגזרת עזה ב'עופרת יצוקה', הם הגיבו בהתלהבות. "הוא השרה ביטחון, והחיילים הלכו אחריו בעיניים עצומות", אומר דמארי, "עם כל הבלגן של הכניסה לעזה וההליכה אל הלא-נודע, דגן הכניס הרבה רוגע. זה היה האיש שכולם קיוו שייכנס איתנו ויהיה איתנו בלחימה. אף אחד לא ממש ציפה שהוא יבוא, כי ידעו שהוא בלימודים. כשדגן הגיע הוא הכניס ביטחון בכולם, גם בי. כשאתה רואה אדם שהולך בדרכו ולא עוצר, כי הוא מאמין באמת שלו, אתה לא יכול שלא להעריך ולהעריץ אותו. דגן הגיע עם החיוך הזה שלו, והביא הרבה שמחה לכולם".

הוריו של ורטמן מספרים כי הוא ירד לעזה כדי להיות עם החיילים שלו, אבל יותר מכך – ליטול חלק במלחמה שאותה ראה כמוסרית.

מה אתם חושבים על דוח גולדסטון, שמאשים את צה"ל בביצוע פשעי מלחמה בעזה?

אלי: "אני בז לאיש הזה. הוא עוכר אדם, לא רק עוכר ישראל. יש אנשים שאין להם כלים להעריך אמת, אז הם מוכרחים ללכת לבחינה הטכנית. הם לא יודעים להפריד בין ירייה שנועדה לרצוח לבין ירייה שנועדה למנוע רצח. דגן היה אנטיתזה לאיש הזה ולדומיו".

דבי: "בחנוכה דגן אמר לנו שזה לא מוסרי שיורים ויורים על שדרות, ואנחנו לא עושים עם זה כלום. לכן זה מוסרי לצאת למלחמה. הוא חיכה שתהיה כניסה לעזה, הכעיס אותו שמשאירים את תושבי הדרום ככה. הרי זה צבא הגנה לישראל. יש כאן התקפה, ואין הגנה. אני חושבת שבעופרת יצוקה הייתה בו הרגשה שהנה, הדברים נכנסים למקום המתאים להם".

ביום ראשון, עם תחילת מבצע עופרת יצוקה, דגן ירד לגבול עזה. לקח את הקיטבג שלו, עבר דרך הישיבה, לקח את אחיו כרם לנקודת האיסוף שלו באצטדיון טדי, ונסע לחזית. כרם היה היחיד שזכה להיפרד ממנו. ברור היה לשניהם מה ממתין בעזה, אבל דגן, כפי שמעיד אחיו, היה שמח.

מהוריו לא הספיק להיפרד. "ידענו שהוא ירד", אומר אלי. "כשקראו לי בעבר למלחמות, נפרדנו טוב-טוב והתפללנו. פה הוא פשוט יצא. נפרדתי ממנו בצורה אחרת, כשהוא כבר היה בארון. אולי הייתי יכול להתפלל יותר. אני מאמין שהוא הרגיש שלא יהיה לי קל אם יבוא להיפרד. אבל הייתה לנו הרגשה שיש מי ששומר עליו, והוא יעשה את הדבר הנכון".

"לפני כן דגן עשה דברים הרבה יותר מסוכנים", אומרת דבי, "ואתה כהורה מפתח איזשהו מנגנון הישרדות".

בעשרה בטבת נהרג ורטמן מאש כוחותינו. הוא היה עם מפקד החטיבה ומפקד הגדוד בקומה העליונה של מבנה ברצועה, כשלפתע נשמע פיצוץ עז מהקומה התחתונה. ורטמן ירד לראות מה קרה, ואז אירע פיצוץ נוסף. הוא נהרג במקום, יחד עם סמ"ר נתאי שטרן וסמ"ר יוסף מועדי.

"נסיבות מותו לא משנות, מבחינתי הוא נקטף משמיים", אומרת דבי. "הצורה שבה הוא נהרג רק מאששת את התחושה שהזמן שלו נגמר. הרבה חיילים אמרו שחשבו שהוא לא פגיע".

לדמארי, שהיה עסוק בלחימה עם פלוגה אחרת, נודע דבר מותו של ורטמן רק למחרת. "הייתי שבור. היה לי קשה מאוד, אבל מה שחיזק אותי הייתה ההבנה שאנחנו עדיין בלחימה, ודגן היה אומר שצריך להילחם עם כל הקושי".

בישרתם לחיילים?

"לא הייתה הודעה רשמית כדי לא לשבור אותם, אבל זה עבר מאחד לשני. לא נתפסה בעיניי מציאות כזאת, שדגן חסר חיות ולא לוחם בגבורה. גם החיילים הגיבו כך, זה לא נתפס".

בסיום השיחה מבקש דמארי לומר משפט נוסף, שמבחינתו ממצה הכול: "הייתה לי הזכות להכיר אותו, לחיות איתו ולשרת תחתיו".

כוח פנימי
הנשיא פרס בביקור תנחומים [מרק ניימן/לע"מ]

הקשר בין האחים לבית ורטמן חזק, והיעדרו של דגן בולט מאוד. "בדגן הייתה בשבילנו יכולת נתינה והכלה אינסופית", מספר שחר. "מעיין ואני התחלנו מתישהו לקרוא אחד לשני 'אחינו', ואחרי זמן קצר דגן ביקש שגם אותו נכנה ככה. זה היה נדיר מאוד, שדגן מבקש משהו לעצמו. כך זה הפך לכינוי שבו כולנו קוראים זה לזה".

בברכת הבנים בערב שבת, כשאלי מעביר את כפות ידיו מראשו של מעיין, הבן השני, לראשה של תמה, הבת הרביעית - חסרונו של דגן מורגש מתמיד. כך גם בפריסת החלה ובכל יתר המעשים הקטנים שמרכיבים את היומיום. עם זאת, דגן נוכח כל הזמן. "כשיש לך מישהו בעולם הנשמות", מסביר אלי, "ה'עכשיו' הוא הרבה יותר אינסוף, הרבה יותר רחב, וה'כאן' הוא הרבה יותר מקיף".

"יש דברים שעד היום אני לא מסוגל להבין", אומר זילברשטיין, "ביניהם הכוחות הפיזיים של דגן. הוא היה אדם חזק מאוד. אבל הכוח שלו בא ממקום פנימי, נפשי. בכל דבר שעשה הוא לא הסתפק בנורמות המקובלות ובמה שכולם עושים. אף פעם לא רצה להסתפק בשטחי. הוא היה משהו אחר".

איך הגבת כששמעת שהוא נהרג?

"הדבר האחרון שיכולתי להגיד זה שאני מופתע. הייתי עצוב ונסער, כי הוא היה קרוב אליי, אבל לא הייתי מופתע. כאילו הייתה לי הרגשה שזה יקרה".

למה?

זילברשטיין מהסס, מתנסח בזהירות. "אני חילוני, אבל כשהייתי איתו, התחושה שלי כל הזמן הייתה שהוא כביכול נמצא בעולם הזה בשליחות או משימה כלשהי. תמיד אמרתי לעצמי שלא אתפלא אם דבר כזה יקרה, כי דגן היה טוטאלי והלך עד הסוף עם הדרך שלו. כשהוא נהרג, ההרגשה שלי הייתה שהשליחות שלו בעולם הזה הסתיימה. אין לי הסבר לזה, אבל ככה הרגשתי".

פורסם במקור: דיוקן, מקור ראשון
תאריך:  30/03/2012   |   עודכן:  30/03/2012
חגית ששר
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
רוח המפקד
תגובות  [ 4 ] מוצגות   [ 4 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
1 העם
1/04/12 14:21
2
עיניה
2/04/12 14:27
3
נתנאל
3/04/12 00:29
4
אמיר ש
3/04/12 10:43
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
בליל הבחירות, עם תום ההצבעה, יו"ר סיעת קדימה דליה איציק הייתה היחידה שהגיעה לבית המפלגה בפתח-תקווה. איציק, שרשמית ישבה על הגדר, התעקשה להתייחס בראיונות שהעניקה באותה שעה רק לאחוזי ההצבעה - אבל ללא ספק היא כבר ידעה מי ניצח בהתמודדות. גם במנגנון המפלגה ידעו, ועל כן נתוני ההצבעה בקלפיות שזרמו לבית המפלגה והיו אמורים להיות מוצגים על מסך ענק שהוצב מראש בחדר לא הוצגו.
30/03/2012  |  סופיה רון-מוריה  |   כתבות
השבוע קצת יותר רגוע מנטלית, בדגש על קצת... התחושות והמחשבות הן ברבדים עמוקים מעט יותר. אנחנו זורמים עם הגלים, על הגלים, צפים וצוללים, בוכים וצוחקים, חולמים ורוקדים. המרחב בו אנו מצויים הוא ימים בהם כדאי לחיות את הרגע, כדאי לשאול מה אתם באמת רוצים ועם מי אתם רוצים להיות ברגעים היקרים האלה.
30/03/2012  |  טובה ספרא  |   כתבות
רב ורבנית אורתודוקסיים מניו-יורק הצליחו לעשות את הבלתי צפוי, ומככבים במצעד 'האופנתיים ביותר' בעיר הגדולה.
30/03/2012  |  צביקה קליין  |   כתבות
שוק הנדל"ן למגורים ביפו רותח. שלשום (ד', 28.3.12) נסגרו שתי עסקות גדולות לרכישת מגרשים, בהשקעה כוללת של כ-60 מיליון שקל. מגרשים נוספים, מעניינים לא פחות, עומדים כנראה להימכר בשבועות הקרובים. הביקוש גדול, ומספר ניכר של יזמים מתמודדים על כל מגרש. נראה שהם מעריכים, ששוק המגורים בעיר ישגשג בשנים הקרובות.
30/03/2012  |  אלעזר לוין  |   כתבות
"אני רוצה להצטרף לעם היהודי, על כל מה שכרוך בזה, ואני מודעת לגמרי למה שכרוך בזה". אינה (שם בדוי) הייתה ישירה. היה חשוב לה להבהיר לדיינים שמבחינתה אין ספקות, שהיא שלמה לגמרי עם ההחלטה המשמעותית שקיבלה. אבל לדיינים זה כמובן לא הספיק. במשך קרוב לשעה וחצי הם המטירו עליה שלל שאלות וקושיות מכל טווח אפשרי – תנ"ך, הלכה, עיקרי האמונה, מחשבת היהדות.
29/03/2012  |  יהודה יפרח  |   כתבות
המועמד לתפקיד ראש מערך הגיור: הרב לוי  /  זאב קם
מתנה מהטבע  /  אבינדב ויתקון
הרצאות רבנים מנוצלות להסתה נגד ישראל  /  אסף גבור
צוללים, קדימה  /  סופיה רון-מוריה
שני אישים, שני מבחנים  /  אסף גולן
לא ירצו - לא יאכלו   /  יהודה יפרח
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים מהמאה ה-10 לפנה"ס עד 70 לספירה ומ-1850 עד היום - בסה"כ 1188 שנים
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי הוא הסוכן המדיני היעיל ביותר של אירן אף שאינו עושה זאת במודע ובמתכוון חלילה    הוא הסוכן הפוליטי של טראמפ נגד המפלגה הדמוקרטית במודע
יוסף אורן
יוסף אורן
מתחילה התכוונה המחברת לכתוב רומן רב-דורי על משפחה המתמודדת עם משבר האקלים הפוקד את כדור-הארץ בעיירה צפונית אחת, ורק משום שלא הצליחה לממש את התוכנית המקורית, החליטה להעלים את כישלונ...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il