בתולדות יחסינו עם ארה"ב, היו כמה מקרים של התנגשות אינטרסים. אזכיר אחדים, שהייתי עד להם אישית, כי יש בהם כדי ללמד על קוד ההתנהגות של המעצמה שמעבר לים.
ששת הימים
הגעתי לוושינגטון בקיץ 1967. באחת הפגישות שקיימתי במחלקת המדינה, נודע לי כי ערב פרוץ מלחמת ששת הימים עסקה ארה"ב בניסיון לגבש פשרה עם ממשלת מצרים כדי למנוע מלחמה. כזכור, סגירת מְצרי טיראן בידי מצרים הייתה אחד הגורמים למלחמה. בעוד ממשלת ישראל שולחת שליחים ומסרים דחופים לארה"ב כדי לוודא שתעמוד בהבטחתה למנוע את סגירת המְצרים, הזמינה וושינגטון את זכריא מוחי-דין, סגנו של עבד אל-נאצר, לביקור חשאי בוושינגטון כדי לסכם עמו נוסחה שלפיה תתיר מצרים לספינות לעבור במצרים לאילת בתנאי שלא יישאו מטען "אסטרטגי". ככל הנראה, נפט היה כלול בהגדרה של "מטען אסטרטגי". ארה"ב הייתה אמורה לשכנע את ישראל להסכים לפשרה, כרע במיעוטו, כדי למנוע מלחמה. השליח המצרי עמד להגיע לארה"ב ב-4 ביוני 1967.
אז כבר הבינה ממשלת ישראל, שלא ידעה דבר על מגעים אלה בין קהיר לוושינגטון, שארה"ב לא תעמוד בהבטחתה. למחרת היום פתח צה"ל במתקפה נגד הצבא המצרי. לסיכום, ארה"ב לא מנעה את סגירת המצרים, ואף פעלה לקידום פשרה שתכיר בזכותה של מצרים לסגור את מצרי טיראן בפני ספינות המיועדות לאילת.
"תוכנית רוג'רס" (קיסינג'ר)
זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים הודיעה ישראל לממשל בוושינגטון כי תמורת שלום חוזי היא מוכנה לסגת מכל חצי האי סיני. ב-1 בספטמבר 1967 קיבלו מנהיגי ערב את החלטת "שלושת הלאווים" וסתמו בכך את הדרך להסדר של שלום. בינואר 1968 נפגש ראש ממשלת ישראל לוי אשכול עם הנשיא ג'ונסון ואמר לו כי ישראל לא תסכים לסגת לקווי יוני 1967. ממשל ניקסון-קיסינג'ר, שעלה לשלטון אחרי ג'ונסון, התעלם מהודעתו של לוי אשכול, והעביר למצרים, דרך ברית המועצות, נוסחה להסדר ישראלי-מצרי. לפי נוסחה זו, ישראל הייתה אמורה לסגת לגבול הבינלאומי עם מצרים תמורת הסדר שאין בו שלום חוזי אלא מצב של "שלום דה-פקטו". בכך ביקש ממשל ניקסון-קיסינג'ר לקדם את ה"דטנט" (תהליך הפשרת היחסים) עם ברית המועצות בכך ששיתף את מוסקבה במאמץ להשגת הסדר בין מצרים וישראל, ובו-זמנית לאותת למצרים שרק דרך וושינגטון תוכל להחזיר את סיני לרשותה. תגובתו של מנהיג מצרים נאצר הייתה הגברת מלחמת ההתשה נגד צה"ל, בסיועה המסיבי של ברית המועצות. נאצר הסיק מן ההצעה האמריקנית הנדיבה שישראל נמצאת בעמדת חולשה, ועל כן ארה"ב מציעה לו את סיני ללא מו"מ עם ישראל ובלי לחתום על חוזה שלום כמקובל. המנהיג המצרי החליט להגביר את ההתשה כדי לסחוט ויתורים נוספים. ממשל ניקסון לא השיג את מטרת התרגיל וישראל שילמה את המחיר.
הפסקת האש באוגוסט 1970
בקיץ 1970 הלכה והחריפה מלחמת ההתשה מעל תעלת סואץ. בסיוע סובייטי כבד החל הצבא המצרי לפרוס מערכת סוללות טילי קרקע-אוויר מתקדמים ממזרח לדלתא של הנילוס, לכיוון תעלת סואץ. צה"ל הגיב במסע הפצצות כבד, במטרה למנוע את הצבת הטילים בקרבת התעלה, שנועדו להעניק מטריית מגן לצבא המצרי לקראת פלישה לסיני. ארה"ב התערבה כדי להביא להפסקת האש. ישראל הסכימה, בתנאי שמערכת הטילים המצרית תישאר במקומה. מצרים קיבלה את התנאי והפסיקה את האש, אך למחרת החל הצבא המצרי לקדם את מערך הטילים מזרחה לכיוון התעלה.
שגריר ישראל בוושינגטון,
יצחק רבין, פנה בדחיפות למזכיר המדינה רוג'רס ודרש לדאוג שהמצרים יכבדו את הפסקת האש לאלתר. האמריקנים השיבו: "אין בידינו הוכחות חד-משמעויות שהמצרים מזיזים את סוללות הטילים". היה ברור כשמש שהאמריקנים ידעו שהאמת היא אחרת. רבין טלפן לראש אמ"ן, אלוף אהרן יריב, וביקש ממנו לכנס את כתבי החוץ בישראל ולהציג לפניהם צילומי אוויר המראים בעליל שהמצרים מקדמים את בסיסי הטילים בקצב קדחתני. הצילומים התפרסמו באמצעי התקשורת בכל העולם, אך האמריקנים לא זזו מעמדתם. ממשלת ישראל בראשותה של
גולדה מאיר הועמדה בפני דילמה נוראית: האם לפוצץ את הפסקת האש ולחדש את ההתקפות על בסיסי הטילים, או להשלים עם האיום הגובר בצד המצרי של תעלת סואץ? לבסוף החליטה ממשלת גולדה מאיר לא להגיב. שלוש שנים לאחר מכן, במלחמת יום הכיפורים, הצליח צבא מצרים להעביר ארבע דיוויזיות לצד המזרחי של התעלה, תחת מטריית המגן של מערך הטילים. חיילי צה"ל, טייסי חיל האוויר הישראלי ומטוסיהם שילמו על כך מחיר יקר.
מלחמת יום כיפור
בימיה האחרונים של המלחמה, כאשר הצליח צה"ל להדוף את הפלישה המצרית, חצה את התעלה והתקדם לעבר קהיר, ישראל ביקשה מארה"ב לתת לה התראה לפני שתפעל לקביעת הפסקת אש על-ידי מועצת הביטחון. ממשלת ישראל ופיקוד הצבא האמינו שתוך ימים אחדים יוכל צה"ל לסלק את הארמייה השלישית מהגדה המזרחית של התעלה, שהייתה מכותרת על-ידי צה"ל, ולאלץ אותה לסגת לגדה המערבית. במו"מ אינטנסיבי שניהל שגריר ישראל שמחה דיניץ עם הנרי קיסינג'ר (שהיה אז יועץ הנשיא לביטחון לאומי) הבטיח קיסינג'ר לתת לישראל התראה של 72 שעות. דיניץ העביר את ההודעה לגולדה מאיר בבהילות וניתנה הוראה לצה"ל לגרש את הארמייה חזרה לצד המצרי של התעלה. בינתיים טס קיסינג'ר למוסקבה ותוך שעות אחדות פנו ארה"ב ובריה"מ לאו"ם, וזה החליט על הפסקת אש תוך 24 שעות. גולדה מאיר מחתה בתוקף בפני קיסינג'ר על הפרת הבטחתו, אך לא הועילו הפצרותיה ותחנוניה. בדיעבד התברר שקיסינג'ר גמר אומר למנוע מפלה מצרית, ובכך לממש מהלך מחוכם שנועד לדחוק את הסובייטים ממעמדם במצרים ולפתוח את שערי מצרים לפני ארה"ב, שוב על חשבונה של ישראל.
אורות וצללים
לאורך הדוגמאות שהבאתי לעיל, עובר כחוט השני עיקרון המונח ביסוד מדיניותה של ארה"ב, המשותף לממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים כאחד. העיקרון ידוע ברבים כ"שטחים תמורת שלום", אך נכון יותר להגדירו "שטחים תמורת נשק לישראל". כל הממשלים בוושינגטון נאחזו בנוסחה זו, כי היא אפשרה להם ללכת לקראת דרישות הערבים בנושא הטריטוריאלי, ומאידך-גיסא לספק לישראל אמצעים להגן על עצמה בפני כל צירוף של עוצמה ערבית. כפועל יוצא ממשוואה זו, שילמה ישראל מחיר בוויתורים טריטוריאליים מפליגים, שחשפו אותה לסיכונים ביטחוניים.
הדברים לא באים לסתור את הקשר האמיץ שקיים בין ישראל לארה"ב. אל מול האירועים שהצגתי עומד הסיוע הביטחוני והכלכלי לישראל, שערכו נע בסביבות 2-3 מיליארד דולר בשנה. ישראל מוגדרת "בעלת ברית בכירה שאיננה חברה בנאט"ו", וכל הממשלים בוושינגטון עמדו וממשיכים לעמוד באו"ם לימין ישראל, כולל על-ידי הפעלת זכות הווטו.
יש לדעת שבעקבות לקחי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, הבינה ארה"ב שבתכנון האסטרטגיה שלה במזרח התיכון ישראל היא מרכיב חיוני שאי-אפשר לפסוח עליו. יציבות ושלום באזור לא יושגו בלי ישראל, והתעלמות ממנה עלולה להוביל למלחמה שתוצאותיה הרות אסון לאינטרסים האמריקניים.
מדובר אפוא במערכת יחסים מורכבת, אורות וצללים במקשה אחת. האם הסיוע הזה יוצר תלות המחייבת את ישראל להתחשב באינטרס האמריקני בכל מחיר? ישראל נחושה למנוע את קיומה של פצצה גרעינית בידי אירן. לעומת זאת, האינטרס העליון של אובמה הוא להבטיח את בחירתו לנשיא.
התקפה צבאית על הכור האירני תזעזע את האזור ואת הכלכלה העולמית, ועלולה לפגוע בסיכויי היבחרו של אובמה. יש להניח שאובמה מקווה מאוד - ומהמר על חשבון ישראל - שמלאכת הרכבת הפצצה לא תושלם עד לבחירות בנובמבר. נתניהו מצדו לא יכול להצטרף להימור הזה ולהפוך את ביטחון ישראל לבן ערובה בידי הממשל בוושינגטון.
בפעם הראשונה בתולדות יחסי ישראל-ארה"ב, הישרדותו הפוליטית של הנשיא תלויה במעשה או במחדל של ראש ממשלת ישראל. על-רקע זה, גוברת מלחמת העצבים. בהשראת הבית הלבן מדליפים גורמים שונים בוושינגטון - מן הפנטגון, מזרועות המודיעין וממרכזי מחקר המקורבים לממשל - תחזיות והערכות אימים על תוצאות התקפה ישראלית באירן. הטענה היא שהתקפה כזו תגרור מלחמה אזורית, אירן תתקוף מטרות אמריקניות וייפלו קורבנות רבים. בהשראת וושינגטון מתנהל מסע הפחדה שהיעד שלו הוא
בנימין נתניהו.
איך ינהג אובמה
מה צפוי לקרות אם נתניהו ישתכנע להמתין, החרם והעיצומים לא יועילו, ובאחד מימי הקיץ הקרוב יתברר שטהרן עברה את הקו האדום והחלה להרכיב את הפצצה הגרעינית הראשונה?
על סמך התנהלותו של אובמה מאז שנכנס לבית הלבן ועל סמך דבריו בנושא הגרעין האירני, אפשר רק לשער כיצד ינהג. אובמה הנהיג מדיניות של העדפת המישור המולטילטרלי והימנעות מהפעלת העוצמה האמריקנית בצורה חד-צדדית. לכן העניק חשיבות רבה לאו"ם והתעלם מהשתלטות מדינות "העולם השלישי" על הארגון. הוא פתח דף חדש כלפי האיסלאם והמוסלמים והנחה את כל דרגי הממשל להימנע משימוש בהגדרות כאיסלאמיזם, טרור איסלאמיסטי וכדומה. הוא כפה על הפנטגון התקפלות מעירק ומאפגניסטן, בלי להתחשב בהשלכות הנסיגה על שתי המדינות. הוא הלך כברת דרך משמעותית לקראת הפלשתינים ונמנע מלמתוח ביקורת עליהם. מכאן נראה שהנשיא אובמה יעשה הכול כדי להימנע מפעולה צבאית נגד מדינה איסלאמית מובילה כאירן, בין אם על-ידי ישראל ובין אם על-ידי ארה"ב.
אובמה הצהיר שלא מקובלת עליו מדיניות של הכלה (containment), שפירושה השלמה עם קיומו של נשק גרעיני בידי אירן. אם ינצח בבחירות, ויתברר שמוצו העיצומים והחרמות ואירן לא נכנעה, יציע לה אובמה הסכם שעל פיו תיאות טהרן להסכים לפיקוח של ארה"ב ו/או הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה גרעינית. במקביל, הנשיא ילחץ על ישראל לקבל תנאים דומים של פיקוח על מתקניה הגרעיניים. אובמה יוכל אז להצהיר שהצליח לקדם צעד חשוב לקראת מימוש חלומו לשחרור העולם מנשק גרעיני, ובאותה עת הצליח לשים קץ לסכנת העימות עם מדינה איסלאמית מובילה. הוא יסביר לעולם שזו לא תהיה הכלה אלא נטרול הסכנה על-ידי הסכם.
האם תוכל ישראל להרשות לעצמה מצב שבו מימוש הסכנה הגרעינית האירנית יהיה תלוי ברצונה של אירן, גם אם הסכימה לפיקוח על מתקניה? האם תוכל ישראל לסמוך על התחייבות אירנית כלשהי? היש סיכוי שהמשטר האירני יחדל ליזום פעולות טרור בחסותה של מטרייה גרעינית, ולהפעילן באמצעות ארגוני הטרור שמסביבנו?
אינני מקנא במי שיצטרך לענות על שאלות אלו, ולהסיק מסקנות מהתשובות להן.
