מדליקי המשואות 2012

בת-שבע דגן נולדה בשנת 1925 למשפחה מסורתית וציונית בלודז' שבפולין. אביה שלמה-פישל היה בעל בית מלאכה לאריגה, ואמה פייגה הייתה תופרת. לבת-שבע היו חמישה אחים ושלוש אחיות. אחד מאחיה עלה ארצה לפני המלחמה.

עם פרוץ המלחמה ברחו ארבעה מאחיה ואחותה הבכורה של בת-שבע לברית המועצות. יתר בני המשפחה עברו לרדום וגרו באזור שהוכר כגטו הגדול באפריל 1941. היה גם הגטו הקטן, והיציאה משניהם נאסרה. בת-שבע עבדה במטבח בית היציקה של דודה, ועל המקום פיקד ממונה אזרחי גרמני. בת-שבע הייתה חברה בקבוצות לימוד לנוער שהתכנסו בחשאי. היא נסעה בזהות ארית לגטו ורשה, בשליחות שמואל ברסלב, מדריך השומר הצעיר, ושם קיבלה ממרדכי אנילביץ' את עיתון המחתרת נגד הזרם והביאה אותו לגטו רדום.

באוגוסט 1942 הופרדו בת-שבע ואחותה הצעירה מההורים ומהאחות הגדולה והועברו לגטו הקטן. ההורים והאחות הגדולה גורשו לטרבלינקה ושם נרצחו. בת-שבע ואחותה סבינה החליטו לברוח לגרמניה בנפרד כדי שלא לעורר חשד, אך סבינה נורתה למוות כשניסתה לצאת מן הגטו. בת-שבע קיבלה מסמכים מבחורה פולנייה שהכירה את המשפחה. היא הגיעה לעיר שוורין שבגרמניה, שם הייתה עוזרת בית אצל משפחה נאצית עד שהוסגרה. היא נאסרה ונכלאה בשישה בתי סוהר ובמאי 1943 נשלחה לאושוויץ-בירקנאו, שם עבדה בעבודות כפייה. לאחר מכן הועברה לבית החולים והוטל עליה לרוקן את דליי ההפרשות במחראות ולקבוע את מותם של האנשים על-פי מדידת חומם במגע יד. לבסוף הועברה בת-שבע לקומנדו "קנדה" בבירקנאו, שם מיינה את בגדי הנרצחים. בינואר 1945 הוצאה בצעדת המוות והגיעה לרוונסבריק ולמלכוב.

ב-2 במאי 1945 שוחררה בת-שבע על-ידי בעלות הברית ונסעה לבלגיה. בבריסל הכירה את בעלה לעתיד פרץ, חייל בצבא הבריטי, שסיפק לה סרטיפיקט. בת-שבע עלתה ארצה באנייה "מטרואה 2" והשתכנה אצל אחיה צבי.

בשנת 1958 נפטר בעלה מדום לב. בת-שבע גידלה את שני בניה ובתקופה זו עבדה כגננת. לאחר סיום לימודיה האקדמיים הייתה מורה בסמינר, מדריכה פדגוגית ומנהלת מדור גני הילדים בשירות הפסיכולוגי של עיריית תל אביב. כמו-כן נסעה לשליחויות בחו"ל מטעם הסוכנות היהודית.

בת-שבע היא חלוצה בהנחלת נושא השואה לגיל הרך. היא כתבה ספרי ילדים המתאימים לגיל הרך, וכן ספר שירה תיעודית לנוער ולמבוגרים על חוויותיה בתקופת השואה. כמו-כן היא אשת עדות ביחידות צבא ובבתי ספר בארץ ובעולם.

לבת-שבע עשרה נכדים ועשרה נינים.

אליעזר לב ציון נולד בשנת 1927 בברלין בגרמניה בשם אוסקר-אליעזר לוינזון. אביו נתן היה עיתונאי סוציאליסט, ואמו פרנציסקה הייתה רופאה וניהלה בית יתומים יהודי. חודש לאחר עליית הנאצים לשלטון נאסר אביו ונעלם. האם, בחודש השמיני להיריונה, ברחה עם אליעזר לצרפת והשניים הגיעו לליון, שם נולד כעבור חודש אחיו של אליעזר, מרסל-גדעון. האם יצאה לעבוד במכבסה, ואליעזר נותר בבית עם מרסל התינוק וגידל אותו.

משנת 1936 ניהלה האם מחלקה סוציאלית בארגון פליטים הקשור לג'וינט, ואליעזר למד בבית ספר. בחורף 1940-1939 נלקחו אליעזר, אמו ואחיו למחנה מעצר בארדש, שם נספו רבים בשל התנאים. לאחר ארבעה חודשים שוחרר אליעזר ובקיץ הצטרף להכשרה חקלאית דתית של תנועת הצופים היהודיים ונהיה ציוני וחקלאי.

בנובמבר 1942 כבשו הגרמנים את דרום צרפת. אליעזר נתפס כשהוא נושא תעודה מזויפת ונאסר אך שוחרר לאחר שלושה חודשים. הוא הצטרף למחתרת היהודית, והכומר אלכסנדר גלסברג, מנהל ארגון סיוע לפליטים ולימים חסיד אומות העולם, שלח אותו להציל ילדים ממחנה מעצר צרפתי. אליעזר היה מגיע באופניו למחנה, מסייע לאב גלסברג להעביר ילדים מעבר לגדר התיל ומסיע אותם על אופניו למסתור. כך סייע בהצלת 36 ילדים.

שלוש שנים וחצי נדד אליעזר כשהוא נושא תרמיל גב ותעודת זהות מזויפת ונהג להחליף מקומות לינה. הוא נסע לעיר ליד מונטובן, נרשם בעירייה כאלזסי והחל לעבוד כנגר. האס-אס דרש שישמש לו מתורגמן, ובעבודתו האזין אליעזר לאנשי אס-אס, ואת המידע העביר למחתרת הצרפתית.

בפברואר 1944 נפגש אליעזר עם אמו ואחיו באזור גרנובל, אך אנשי גסטפו הגיעו למקום המפגש ועצרו את האם ואת האח. אליעזר הצליח להימלט, אך אמו ואחיו גורשו לאושוויץ ונספו.

אליעזר השתתף במערכה לשחרור גרנובל. לאחר השחרור שב לליון וחיפש לשווא אחר קרובים. הוא נסע לפריז, עבר קורס מדריכים מטעם הג'וינט ויצא לאתר יתומים פליטי שואה ולהכשירם לעלייה.

ב-1946 עלה אליעזר ארצה באנייה "שמפוליון". במלחמת העצמאות לחם בגזרת פרוזדור ירושלים.

אליעזר עבר לטל שחר והקים משק חקלאי. משם עבר לבאר שבע והיה מדריך חקלאי האחראי על אקלום צמחים, נטיעות וייעור, רכז משתלות וייעור בקק"ל ומנהל מרכזי קליטה באזור הדרום. אליעזר הוא מתנדב חברתי הפועל בין היתר בחברה להגנת הטבע, למען פגועי נפש ולמען אנשים מוגבלים. הוא הקים ארגון מתנדבים המסייעים לעולים – "שומר אחי אנוכי".

אליעזר מתגורר בירושלים, ולו שלושה ילדים, שבעה נכדים ושבעה נינים.

ארטמיס מירון בת אֵפְטִיכִיאָה ואִיוֹסִיף-פֵּפּוֹ בטיש נולדה בשנת 1928 בינינה שביוון. לארטמיס היה אח צעיר ממנה בשש שנים, סולומון-מָקִיס.

בקיץ 1943 נכנסו הגרמנים לינינה. באחד הלילות באוגוסט 1943 פרצו אנשי אס-אס לביתה של ארטמיס, שדדו כסף ועצרו את אביה. אביה וסבה נסים הוסעו לבית הסוהר פָּבְלו-מֵלָה בסלוניקי ולאחר שבועיים הוצאו להורג בירי, נקמה על פעילות המחתרת היוונית.

בליל 24 במרץ 1944 הצטוו היהודים להגיע בשמונה בבוקר למחרת לנקודת איסוף. באותו יום ירד שלג כבד. אמה של ארטמיס צררה לכל ילד תיק, ובו בגדים ומזון. הם גורשו ללריסה ולאחר שמונה ימי מעצר הועלו לרכבת והוסעו בקרונות דחוסים ללא אוכל במשך שמונה ימים. שלוש פעמים עצרו בשדות לרוקן את דלי השפכים, למלא מים לשתייה ולהעביר את גוויות הנספים לקרון הגוויות.

ב-11 באפריל 1944 לפנות ערב הגיעו ארטמיס, אמה ואחיה לאושוויץ. האם הלבישה על כתפיה של ארטמיס מעיל פרווה בגלל השלג הכבד שירד באותה עת. בזכות המעיל נראתה ארטמיס מבוגרת מגילה. הרופא שעשה סלקצייה הכה במקלו על כתפה של ארטמיס והורה לה להיכנס לטור הנשים הצעירות. ארטמיס נופפה לשלום לאמה ולאחיה, והם הועלו למכוניות ונעלמו.

בבירקנאו הופשטו הנשים, שערן נגזז ובזרוען הוטבע מספר. הן הובלו למקלחת וקיבלו שמלה שהוטבע בה מספר זהה למספר שעל הזרוע. עוד קיבלו גרביים, תחתונים, מטפחת ראש ונעליים שסולייתן עשויה עץ. ארטמיס עבדה תחת כיפת השמים, בגשם ובשלג. כשתהו היווניות היכן יקיריהן שהגיעו אתן ברכבת, הסבירו להן האסירות הוותיקות כי הם נלקחו לתאי הגזים. רגשותיה של ארטמיס נעו בין ייאוש לתקווה: היא לא רצתה להמשיך לחיות אך קיוותה שאביה עדיין חי. בינואר 1945 גורשה בצעדת מוות לגרמניה והגיעה למחנה רוונסבריק, ומשם נשלחה לעבוד בבית חרושת לנשק ליד מלכוב.

בתחילת מאי 1945 שחררו בעלות הברית את ארטמיס, והיא שבה ליוון בעזרת הג'וינט. בהגיעה לאתונה גילתה שהגרמנים ירו באביה עוד לפני גירושה לאושוויץ. היא התגוררה אצל דודהּ מצד אביה והמשיכה את לימודיה בתיכון.

ארטמיס עלתה ארצה ב-1946 באניית המעפילים "חביבה רייק" ונשלחה לעתלית. עם קבלת הסרטיפיקט נסעה לירושלים, לדודהּ מצד אמה. היא הוסמכה לשמש מורת דרך, עבדה בעבודות מנהליות והייתה מורת דרך בעברית וביוונית עד פרישתה לגמלאות.

ארטמיס מתנדבת ביד ושם בתרגום מיוונית לעברית, והיא אשת עדות בבתי ספר, במתנ"סים ובצבא. היא מילאה 1,838 דפי עד לזכר בני קהילת ינינה שנספו בשואה.

לארטמיס ולבעלה יוסף שלושה ילדים, עשרה נכדים ונינה אחת.

אנטולי יצחק רובין נולד במינסק שבבלרוס בשנת 1928 למשפחה מסורתית, והוא הצעיר מבין ארבעה ילדים. אביו פנחס עבד בארגון סיוע ליתומים.

ביוני 1941, עם פלישת הגרמנים לברית המועצות, שהה אנטולי במחנה קיץ ליד מינסק. בשובו למינסק גילה שביתו נשרף. הוא הצטרף לנמלטים מזרחה, אך הגרמנים הגיעו לעיירה שהיה בה עם משפחת דודתו ביילה והם שבו למינסק. בבית דודתו רבקה מצא את אמו אתל ואת אחיותיו תמר ובטי. אביו נרצח כשחיפש את משפחתו בדרך למוסקבה. אחיו הבכור חיים שירת בצבא האדום.

בני המשפחה נכלאו בגטו מינסק. תמר, אחותו של אנטולי, עבדה מחוץ לגטו והביאה מזון וידיעות. באקצייה בנובמבר 1941 נלקחו אנטולי, אחיותיו ואמו עם המיועדים למוות. תמר ולאחר מכן אנטולי הצליחו לברוח מבין הטורים שהוצעדו לבורות הירי. תמר הגיעה לפרטיזנים אך הוסגרה לגרמנים, עונתה ונרצחה. אמו אתל ואחותו בטי נרצחו בבורות המוות בטוצ'ינקה. אנטולי שב לגטו, עבד בעבודות כפייה וניזון משיירי אוכל של הגרמנים. במרץ 1942, עם שובו לגטו, נעצר באקצייה וצורף אל הנשלחים למוות אך שוב הצליח להימלט.

חבר גרמני של אביו נתן לו מסמכים של רוסי שמצא. אנטולי הגיע לכפר דברושינה בעזרת שרתת בית ספר אוסטרית, ושם עבד בעבודות משק בזהותו הבדויה. הוא פגש פרטיזנים וביקש להצטרף אליהם כדי לנקום בגרמנים אך נתקל באנטישמיות וכמעט נרצח. ב-1944, כששחרר הצבא האדום את האזור, שב אנטולי למינסק ומצא שמעשרת דודיו ודודותיו שרדו רק דודה אחת וארבעת ילדיה.

אנטולי למד בפנימייה מקצועית והיה חשמלאי במפעל לתיקון טנקים. ב-1946 נשפט למאסר של חמש שנים בסיביר בשל עלילה אנטישמית. לאחר מאסר של שנה וחצי במחנה סטנציה יאיה שבסיביר שוחרר ושב למינסק. האנטישמיות שידע הגבירה את התעניינותו בישראל ובציונות. הוא נפגש עם משלחת ישראלית שהגיעה למוסקבה ויצר קשר עם אנשי השגרירות הישראלית.

ב-1958 נאסר אנטולי שוב והואשם בקשירת קשר להתנקש בחרושצ'וב – האשמה בוטלה לבסוף – ובתעמולה אנטי-סובייטית. במשפטו נאם נאום ציוני והתריס שרצונו להגיע לישראל, ועל כך נדון לשש שנות מאסר עם עבודת פרך וריצה אותן במורדוביה. עם שחרורו שב לעבוד בבית החולים המקומי. באמצעות חברים מהמחנות קיבל והפיץ ספרים ותקליטים על ישראל. הוא המשיך בפעילותו הציונית ועלה לישראל ב-1969. הוא לימד חינוך גופני ופעל לעליית מסורבי העלייה מברית המועצות ולפרסום הנושא.

בארץ נשא אנטולי לאישה את קרני, ולזוג שני ילדים ושלושה נכדים.

חסיה ורדי נולדה בשנת 1932 בסטוצ'ק ונגרובסקי בפולין, בת יחידה ליעקב ורבקה. עם פרוץ המלחמה נשרפו חלק מהבתים בסטוצ'ק וליישוב הגיעו פליטים. חסיה, הוריה ועוד יותר מעשרה קרובים עברו להתגורר בבית סבתה חוה. עם כניסת הגרמנים לעיירה בספטמבר 1939 נאסר על היהודים ללמוד, אך ביזמת ההורים למדו הילדים בקבוצות עם מורות פליטות שהגיעו מוורשה.

באפריל 1942 נשלח האב יעקב לעבודה וככל הנראה נרצח מאוחר יותר בטרבלינקה. בספטמבר 1942 גורשו יהודי העיירה לטרבלינקה. בעת האקצייה הסתתרה חסיה בבונקר שחפרו בבית קרובות משפחה. לאחר מכן ברחה ליער עם קבוצת נשים וילדים, בהם אמה וסבתה. בימים ביקשה אוכל בכפרים ובלילות לנה ביער. סבתה של חסיה לימדה אותה לסרוג, והיא סרגה אצל הכפריים הפולניים למחייתן. מדי פעם יצאה הסבה להביא אוכל מכפריים שהכירוה.

בנובמבר 1942 תפסו הגרמנים 11 מחברי הקבוצה, בהם חסיה, אמה ובני דודיה משה ושרוליק. הם נלקחו במשאית, הורדו בצד הדרך, נצטוו לשבת על סף תעלה לצד הדרך במרוזובה-וולה ונורו למוות. חסיה שרדה בדרך נס. לאחר שהסתלקו הגרמנים הגיעה מגואלת בדם לבית משפחת בוזיק שאצלה נהגה לסרוג. כשנתפסה הקבוצה הייתה סבתה באחת מגיחותיה לאיסוף אוכל, והיא מצאה את חסיה ולקחה אותה לגטו קוסוב הסמוך.

בגטו נפטרה סבתה של חסיה בזרועותיה. בזמן חיסול הגטו הסתתרה חסיה בעליית גג. לאחר הלשנה של פולנים הצליחה לברוח מגרמנים שרדפו אחריה והגיעה לבית רזימינסקי בסטוצ'ק. האם לאוקדיה סייעה לה, אך האב סילק אותה, והיא הצטרפה לקבוצת יהודים ששהתה בבונקר ביער. בנם של בני הזוג רזימינסקי, מיעטק, הזהיר את חברי הקבוצה מפולנים וסייע להם במזון ובמידע עד בוא הצבא האדום. בשנת 1990 הכיר יד ושם במציליה של חסיה, מיעטק ולאוקדיה, חסידי אומות העולם.

עם השחרור שבה חסיה לסטוצ'ק, אך בשל האנטישמיות שחוותה עברה ללודז'. היא שהתה בביתן של משפחות אומנות, עברה לבית יתומים שהייתה בו פעילות ציונית ולאחר מכן עברה את הגבול לצ'כיה ולגרמניה עם קבוצה ציונית. באפריל 1946 עלתה לארץ ישראל בעלייה הלגלית, באנייה "שמפוליון".

חסיה הגיעה לקיבוץ גן שמואל במסגרת חברת הנוער, ואתה עברה להכשרה מגויסת בקיבוץ גת ולאחר מכן השתתפה בהקמת הקיבוץ ניר יצחק. לאחר מלחמת העצמאות עברה לעפולה ועבדה בבנק הפועלים.

חסיה היא אשת עדות, נוסעת עם משלחות תלמידים לפולין ומשתתפת במפגשים עם תלמידים בבתי ספר. היא פעלה בסיועו של זבישק נגינסקי, פולני שפועל להנצחת השואה בהקמת מצבות בפולין ולהקמת מצבה להנצחת היהודים שנרצחו בתעלה בכניסה למרוזובה-וולה ומצבה ביער הסמוך שבו נקברו.

חסיה נישאה למרדכי ז"ל, ולשניים ארבעה ילדים וארבעה נכדים.

יהודה אהרן וידבסקי, בנם של דאבריש-לאה ואברהם, נולד ב-1919 בעיירה טורק שליד לודז', פולין, למשפחה דתית-ציונית.

בצעירותו עברה המשפחה לקאליש ולפייזרין. בשנת 1933 עברה המשפחה ללודז' ויהודה היה פעיל בתנועת הנוער "חשמונאים". מ-1936 ניהל יהודה בית חרושת לטקסטיל, לו היו מאות לקוחות מכל רחבי פולין. זאת עשה עד הכיבוש הגרמני בספטמבר 1939.

במרס 1940 הועברה המשפחה יחד עם כל יהודי לודז' לגטו. בדירה, שאליה הבריח יהודה רכוש רב, התגוררו 15 בני המשפחה כשהם עובדים בייצור עבור הגרמנים. ב-29 באוגוסט 1944 נשלחו בני המשפחה במשלוח האחרון מלודז' לאושוויץ-בירקנאו. הוריו של יהודה נרצחו במשרפות יחד עם אחיו הגדול גבריאל, תלמיד ישיבת חכמי לובלין. אחיו הצעיר, חיים משה, נשלח לבוכנוואלד ושם נספה. אחותו יוכבד נרצחה במחנה שטוטהוף שבפולין. את הסלקציה של מנגלה שרדו רק יהודה ואחיו יהושע. לאחר שהיו זמן קצר באושוויץ הועברו השניים למחנה עבודה בפרידלנד, ליד ברסלאו, שם הוטל על יהודה להרכיב כנפיים למטוסים. השניים שוחררו על-ידי הצבא האדום ב-9 במאי 1945.

משחזר ללודז' החל יהודה לשקם את חייו: הוא נשא לאישה את דאבריש לבית וסרצוג, ששרדה יחד עם אמה

ואחיה מגטו לודז', והקים מחדש את עסקיו.

ב-1950 עלה יהודה עם רעייתו ובנו אברהם לישראל. בתל אביב נולדה בתו לאה. יהודה עסק במסחר.

ב-1978 החל לפעול למען הכלל, כשהוא נוסע לפולין לשיקום קברים. מאז נסע לשם עשרות פעמים. כשניסה לאתר את הקבר של סבתו הינדה אורדננס בבית העלמין המוזנח בלודז', קיבל על עצמו לנקות את השטח כדי לאפשר למשפחות רבות מכל העולם, ששורשיהן בלודז', לזהות את קברי יקיריהם. הוא ערך מיפוי של חלקת הנקברים בתקופת הגטו ובסיוע מכר הקים יד ושם במקום לכ-7,000 נפטרים.

בעיירה סוכטשוב איתר יהודה את קברי האדמו"רים "אבני נזר" ו"שם משמואל" ובנה עליהם אוהל.

גם כיום הוא ממשיך לנסוע ללודז' ולדאוג לטיפוח בית-העלמין במקום. הוא נפגש עם אנשים המבקשים פרטים הקשורים לשורשי משפחתם והמבקשים לאתר מקומות קבורה של יקיריהם בפולין, ובפרט בלודז'.

ליהודה שני ילדים, שישה נכדים ו-13 נינים עד כה.