אישה זקנה שוכבת מולי, גוססת. עיניה עצומות, עפעפיה רועדים קלות. אני חושש שכבר לא תתעורר יותר להיפרד. אוחז בידה בשתי כפות ידיי, יד אחת שלי אוחזת והשנייה מלטפת רכות את גב היד. ניתן לראות שרידים של יופייה הרב מפעם. המטפלת שלה, פיליפינית פשוטה ללא כל ידע רפואי, כאילו קוראת את חששי ומסמנת לי עם עיניה שהיא רק מנמנמת. ארבעים שנה אני מכיר את האישה הזאת. ארבעים שנה בהן הופיעה בחיי, נעלמה ושוב הופיעה. כך שלוש פעמים, והיא עדיין מסתורית בעיניי ומיוחדת. זו הפגישה האחרונה שלנו, בהחלט אחרונה.
כינינו אותה ברדיצ'בסקי, למרות ששמה המלא היה חנה מז'יבוז'-יופה. היא הייתה המורה שלנו לספרות. תוססת, מעניינת, מצחיקה. למה "ברדיצ'בסקי"? מן הטעם שתלמידים אוהבים מדי פעם להצמיד כינוי למוריהם, גם לאלה האהובים, כינוי המאפיין אותם. והיא הייתה אהובה ומיוחדת ודיברה רבות על יוסף מיכה ברדיצ'בסקי. הייתה חוזרת ומספרת כממתיקת סוד שהסופר הזה, שכה אהבה ללמד ולדבר ולחקור אודותיו, נולד באותה עיירה בה נולדו גם אבות אבותיה. הבעל-שם-טוב בכבודו ובעצמו חי באותה עיירה ונינו רבי נחמן מברסלב אף נולד בה. עיירה מיוחסת. כששאלנו אותה היכן היא עצמה נולדה וגדלה, הייתה מעבירה נושא באלגנטיות. אלגנטיות אפיינה כמעט כל מהלך בחייה.
אם היית מפריע בשיעור היא מיד הייתה מעניקה חיבוק שבאורח פלא תמיד היה מרגיע. אם לא עשית שיעורי בית - חיבוק. אם איחרת - חיבוק. חיבוקים עוד לא היו אז באופנה והייתה זו חוויה מרנינה ואנינה או ככה לפחות היא נותרה תפוסה בשרידי הזיכרון.
דיברה רבות על זיכרונות ועל ספרי זיכרונות, כנראה בגלל שאנשים אוהבים לדבר על מה שאין להם. "החסד של ספרי הזיכרונות חולף ביעף", הייתה אומרת לנו כמזהירה, ובין סיפור לשיר למסה שלמדנו אצלה בחדווה רבה הייתה דוחקת בנו לכתוב את זיכרונותינו זה אצל זה, בספרי הזיכרונות מכל הצבעים והרקעים, עם מנעולים קטנים ונטולי מנעולים, וקשורים בסרט, ועם עטיפה קטיפתית ועטיפה קשה, עם חלוניות לתמונות ובלעדיהם, עטיפה מחוספסת, מעור או פלסטיק או קרטון מוקשה, שנמכרו אז בכל חנות לכלי כתיבה כמוצר בסיסי אבל במחיר לא זול והיו לאביזרים בסיסיים למדי בילקוטינו.
הייתה נשואה אך ילדים מעולם לא היו לה. ידענו גם שהיה לה כסף. האם הייתה מאושרת? לא ברור. כשנשאלה לגבי עיסוקו של הבעל הייתה נוהגת להשיב שהוא עושה כסף מזבל. היה לה שיער שחור בוהק כקליאופטרה, ועיניים בורקות וטובות. אהבה ביגוד שחור וצמוד שהדגיש את גופה הנאה יותר משהיה נהוג אז, בשלהי שנות השישים. ולמרות שיערה הגולש הייתה אוהבת לחבוש כובעים מיוחדים וכשהייתה נכנסת לכיתה עם כובע חדש הייתה שואלת אותנו בחיוך, 'כולם ראו?', ורק כשאמרנו 'כן' שמח הסירה אותו והניחה על השולחן עד לתום השיעור. הבנים חלמו עליה, לבנות היא הייתה מודל לחיקוי. מנהל בית-הספר אהב להיכנס לכיתה ולצפות בשיעורים שלה במעין ארשת עניינית לכאורה של מנהל הבא לפקח על עובדיו. ואולם, לא היה קשה להבחין בשינוי הבעת פניו כשהאזין לה מן השורה האחרונה כאחרון התלמידים. גם אצלה חל לפתע שינוי. ברדיצ'בסקי משחקת אותה בריג'יט בארדו אמרנו אז כשאוויר הכיתה היה מתמלא במתח חשמלי מיוחד במינו והפכנו, אנחנו והמנהל, לממתיקי סוד משותף בהערצתנו הסמויה לאישה שבקדמת הלוח. אז זכינו ללמוד את הציטוטים החזקים ביותר. אם תלמידה התלוננה באמצע השיעור שתלמיד מטריד אותה דקלמה את אלתרמן, "עוד אבוא אל סיפך בעיניים כלות, עוד אצניח אלייך ידיים..". וכשסיכמנו את 'סיפור פשוט' של עגנון סיכמה זאת במילותיו של רבי נחמן מברסלב ש"אין דבר שלם יותר מלב שבור" ובזווית עיניה הביטה על המנהל שישב בפינתו גומע בהערצה כל מילה.
היה לה הכול, כנראה. בגדים יפים ואוטו חדש ובית נאה. לא היו לה זיכרונות גם לא ספרי זיכרונות. כמו ציפור קוקייה שמטילה ביציה בקינים אחרים כך הטילה את זיכרונותיה בספרי הזיכרונות שלנו. אם ניסתה להביט לאחור אל ילדותה ונעוריה ראתה שם אפלה קשה, סיפרה לי לימים. אמרה שכל עוד מישהו זוכר אותנו, אנו חיים.
עונת הזיכרונות, כך כינתה את התקופה שהחלה בדרך כלל אחרי חג הפסח, שבה התלמידים היו מעבירים בינם לבין עצמם את ספרי הזיכרונות שלהם לכתיבה הדדית של זיכרונות טריים ומלאכותיים. ואז חנה מז'יבוז'-יופה הייתה נרגשת במיוחד. ספר זיכרונות הוא עדות למפגשים קרובים בין אנשים קרובים אמרה. לפעמים, בדרך כלל היה זה בעשר הדקות האחרונות של שיעורי הספרות, הייתה פוקדת עלינו לסגור ספרים ונותנת לנו זמן חופשי כדי שנכתוב זה לזה זיכרון. אז הייתה מסתובבת בינינו כעליסה בארץ הפלאות, מציצה מעבר לכתפינו, לעיתים לא הייתה מתאפקת ולוקחת ספר זיכרונות וקוראת בו בעיניים בורקות, לא פוסחת אפילו על הקפל בזווית הדף עליו נכתב סוד כמוס, לעיתים זה היה 'לפרה ולסוס', ולפעמים, רחמנא ליצלן, הייתה מודגשת על הקיפול אזהרה ש'כל הפותח כלב נובח'. "תתפרעו", הייתה כמתחננת, תמציאו, תיסחפו. איזה עוד מורה אתם מכירים שמעודדת את תלמידיה להיסחף, להמציא? "היו מקוריים, תזכרו אחד את השני בדרככם המיוחדת - לספרי הזיכרונות זמן חסד מוגבל", שבה ואמרה כשהייתה מציצה לנו לזיכרונות. אהבנו אותה וייחלנו להצצות שלה. ממילא נכתבו הזיכרונות שלנו לרוב בשטאנצים ידועים מראש. כשהייתה עומדת מעלינו, הריח המבושם שלה חלחל לנחיריים והותיר תחושה אלוהית של אושר נשגב. הייתה מעבירה ספרי זיכרונות לכתיבה בין זה לזו וזו לזה כמלצרית מיומנת המעבירה מנות גורמה ואז ברגע של חסד - לא אצל כולם - הייתה לוקחת ספר זיכרונות אל שולחנה וכותבת זיכרון משלה. לעיתים, כשחשבה שהסיבה לכך שלתלמיד או לתלמידה אין ספר זיכרונות משל עצמו היא חיסרון כיס של הוריו, הייתה קונה ספר זיכרונות ומטמינה בהיחבא בילקוטו. לאחדים הטמינה, מאחרים לקחה.
הייתי תלמיד טוב. אהבתי ספרות ואהבתי לכתוב ואהבתי תמיד את חנה מז'יבוז'-יופה ולכן גם הראיתי לה את שירי הבוסר שלי. תמיד אחרי שקראה משיריי הייתה מעניקה לי חיבוק. חיבוקים לא היו באופנה אצלי בבית והחיבוק שלה היה לי נעים. הייתי חש את שדיה על בית החזה שלי וסחרחורת נעימה הייתה תוקפת אותי. "חיבוק זה מטרה, לא אמצעי", אמרה. לי היא כתבה זיכרון, וכשקיפלה את זווית הדף כתבה בסוד הכמוס, "יום אחד תהיה משורר", ובסוגריים הוסיפה, (לו רק תרצה בכך). חלמה להקים בכספה בית נצח לספרי זיכרונות נשכחים.
כשהתלמידים היו יוצאים להפסקה, הייתה אוהבת להישאר בכיתה ולקרוא. מדי פעם נהגה להסתובב בין השולחנות, לעיין במחברות התלמידים, ואם מצאה ספרי זיכרונות זנוחים מבצבצים מן הילקוטים הפתוחים, לא הייתה מהססת למשוך ולעיין וכאמור, לעיתים, להטמין זיכרון מתוק. אהבה את המילים על הילד האומלל שישב על החלון ולפתע נפל לו העיפרון ובכך תם הזיכרון, או שני הילדים שנסגרו לנצח בחדר אחד ללא יכולת למצוא את המפתח. זיכרונות לא שייכים אולי, אבל לה הם נראו כפיוט מתוק של ילדים שהתמימות טרם עזבתם. זיכרונות ראויים ריגשו אותה. עזרו לה לשכוח את הראוי להישכח. מדי פעם הייתה מסתגרת ארוכות בחדר המנהל.
וכך ספרי זיכרונות צצו ונעלמו כלעומת שבאו. הבנות האשימו את הבנים, הבנים את הבנות. אבל מהר מאוד נשתכחו מלב, כדרכם של ספרי זיכרונות המאבדים את קסמם ביום היציאה לחופש הגדול המשכיח הכול.
שנה באה שנה הלכה. סיימנו, נפרדנו ,הלכנו לצבא. חנה מז’יבוז’-יופה-ברדיצ'בסקי קיבלה תלמידים חדשים, גידלה דורות חדשים של אוהבי ספרות, המשיכה להטיף לתלמידיה לכתוב זיכרונותיהם באופן הייחודי להם, לשמר אותם, לנתץ גבולות במחשבה, ברעיונות, בזיכרונות. לא לפחד כלל גם אם העולם כולו הוא גשר צר מאוד כדברי בן מז'יבוז', רבי נחמן מברסלב. הייתה מורה שדיברו עליה בזמן הווה וגם בזמן עבר.
האם המילים הנכתבות מאחורי הקיפול בקצה הדף ומכונה סוד כמוס הינן בעלי סגולות נבואיות? לא בטוח. הפכתי להיות איש שמשלח ידו הוא חרבו. התמחיתי בקטל אויבים מרים בשליחות המדינה. אם חנה מז'יבוז'-יופה ייעדה לי לילות מיוסרים של כתיבה פואטית הריי נבואתה נכזבה. בלילות הייתי רודף אחרי בני הבְּלִיַּעל ודואג שפגיעתם הרעה לא תימשך. לא מעט נשמות היו מסומנות על עקב מגפי. לעיתים רחוקות הייתי אומנם כותב שירים אך הם מצאו את מקומם בתחתית המגירה שהייתה ממילא עמוסה בסודות מכל הסוגים. התחתנתי, הבאתי שני ילדים לעולם והעבודה הביטחונית מילאה את חיי. האם הייתי מאושר? לא ברור. בכנס מחזורים של בית הספר לפני חמש שנים התעניינתי בחנה מז'יבוז'-יופה. לא הצלחתי לקבל תשובה. קבעתי עם איציק שלוסברג, חבר לכיתה, שהראשון שפוגש אותה מתקשר מיד לחברו לדווח. החלפנו טלפונים.
גנבת הזיכרונות
שנתי הייתה הפעם עמוקה. היה זה יום או יומיים אחרי חיסול דרמטי וחשאי שצלח בתום עבודת הכנה ארוכה ומורכבת. סוף סוף יכולתי לקחת לעצמי כמה ימי חופש להירגע, אולי למלא מצברים. חשתי כצמיג נטול אוויר. הקדמתי לעלות על יצועי, מתכנן כיצד אבלה את ימי החופשה שנטלתי. בסביבות חצות נכנסה אשתי לחדר, העירה אותי מהשינה העמוקה, דחפה לי את האלחוטי ליד ואמרה שאדם בשם שלוסברג מחפש אותי וכי זה דחוף. המילה 'דחוף' הינה מילת פלא למי שעיסוקו הוא חרבו ובעניין זה אשתי הייתה ממושמעת. ברגעים הראשונים לא ממש זכרתי מי זה שלוסברג. ידי נשלחה אינסטינקטיבית אל מתחת לכר לוודא שהאקדח שם למרות שלא היה בו כל צורך. לקח לי כמה דקות כדי להתנער מקורי השינה ובקול עמום משינה המהמתי לתוך השפופרת: הלו? קולו הצוהל והקצת פוצי של איציק שלוסברג, בן כיתתי מן התיכון, צהל אל תוך השפופרת, מתעלם בחוסר טקט מכך שאני עדיין הלום שינה מתוקה, "אתה לא מאמין מי כאן לידי. תנחש", חופר לי באוזן כיתוש צורמני. אני נזהר מלנסות לנחש ובניסיון למשוך אותו בלשון שואל שוב מי זה? והוא אומר לי, "כבר לא זוכר את החברים שלך מבית-הספר?" וצוחק צחוק גדול אל תוך השפופרת. "אני רוצה שתנחש מי כאן לידי". לאט לאט חדרו לתודעתי רמזים לזהות העומד לידו, ליתר דיוק - העומדת. התחלתי להתרגש. כן ממש להתרגש. נזכרתי בהסכם מחמש שנים קודם. מי שעמדה לידו הייתה לא אחרת מאשר חנה מז'יבוז' שבינתיים נפרדה מן היופה שהיה משמאל לשמה הראשון ולימינו נצמד תואר דוקטור והיא הפכה למרצה לספרות באוניברסיטה. הוזמנה להרצות בפורום מסוים בו נכח גם איציק שלוסברג. מאוחר יותר סיפרה לי שהיא כלל לא זכרה אותו. אותי היא כן זכרה ולכן הסכימה בשמחה שיתקשר אליי, בתום הרצאתה, למפגש סלולארי.
ככה החל הפרק השני בחיי עם חנה מז'יבוז'. עשרים וחמש שנה אחרי שהסתיים הראשון. למחרת פסעתי לתוך אולם הרצאות רחב ידיים, עמוס בסטודנטים מרותקים, והתיישבתי בשורה האחרונה שלו. היא הייתה עדיין יפה, עדיין לבשה בגדים שחורים וצמודים לגוף שלא השתנה. וכן, על שולחן המרצה נחה לה בנחת מגבעת נשית מפונפנת. היא התהלכה על הבימה הלוך וחזור והרצתה בחן המיוחד שלה, הפעם היה זה על עגנון, משלבת הרבה ידע, עם הומור, תובנות חיים ואנקדוטות מחייה הפרטיים בכנות שובת לב, ואולם מקפידה שלא לחזור אחורה יותר מדי בשנים הפרטיות שלה. למרות שישבתי בשורה האחרונה ולפניי עשרות שורות עמוסות לעייפה בסטודנטים היא קלטה אותי במבטה, נעצרה רגע, בהתה לעברי, חייכה והמשיכה בהרצאתה. בתום השיעור חיכיתי עד שאחרון התלמידים יסיים לשאול את שאלתו האישית או לחלוק איתה תובנה בוערת ויעזוב את שולחנה - מה שנראה לי כנצח - ואז ניגשתי אליה. היא חייכה אליי חיוך מתוק ושלחה לעברי יד מתוחה וענוגה ללחיצה. "שלום לך תלמידי היקר. חיכיתי לך".
יצאנו ביחד ומצאנו לנו בית קפה שקט מחוץ לקמפוס ודיברנו. לא הפסקנו לדבר. השיחה קלחה והייתה מעניינת וממלאת נפש. רעיון רדף רעיון, הֵקשר רדף הקשר. כמו שתי נפשות תאומות שמצאו עצמן שוב יחד אחרי שנים. אחרי כשעתיים אולי שלוש, אולי אף יותר, אחרי קפה ועוד קפה ועוגה משותפת, שאלתי אותה היכן היא חונה והיא סיפרה שוויתרה על המכונית והיא נעזרת באוטובוסים ובמוניות. הצעתי לה טרמפ הביתה והיא נענתה בשמחה. המשכנו את שיחתנו בנהיגה שקטה ואינטימית לביתה תוך שהיא מכוונת אותי בשקט. כשהגענו היא הציעה לי לעלות לתה צמחים. עליתי.
זו הייתה דירת-גג גבוהת תקרה, מעוצבת ברעננות משיבת נפש. חלון ענקי השקיף לעבר טור בתים נמוכים ושטוחים שנמשך עד הים. חשתי לפתע כרב-חובל בתאו. כמה השראה שהנוף העניק לי. ושם, מול הים הרחוק, הבנתי לפתע שאני לא מאושר. לא שמח. לא אוהב את עבודתי ולא מאושר במקום אליו סחפוני הגלים. חנה הגיחה מאחוריי עם קנקן זכוכית מלא תה צמחים חם וכאילו קראה את מחשבותיי. היא שאלה אותי פתאום, בישירות הטבעית שלה, אם יש אצלי בבית חיבוקים. חשבתי לרגע והודיתי שלא. אז היא הביטה עליי, הניחה את הקנקן על השולחן ואמרה לי, "תביא לי חיבוק". עמדנו דקות ארוכות והתחבקנו במרכז הסלון אל מול הנוף. הייתה אינטימיות מוחלטת והייתה עדנה. חנה כבת שישים ותלמידה לשעבר הצעיר ממנה בכחמש עשרה שנים. האינטימיות הלכה והעמיקה. חשתי את שדיה על בית החזה שלי. הצמדתי את שפתיי לשפתיה, היא נענתה לי. ידיי החלו ללטף את גופה הנעים מעל הבגדים, גיששו דרכן אל בשרה, אל שדיה חושב על שעומד לקרות עכשיו. שפתיה התנתקו משפתיי, היא הביטה אליי וסימנה קלות לשלילה. "אצלי חיבוק זה מטרה - לא אמצעי", אמרה בשקט. נותרנו חבוקים עוד קצת והתנתקנו. הייתי המום, מרוגש, שמח, נלהב ומלא השראה כרימון. כאילו קיבלתי לראשונה בחיי אישור שאני בסדר. הלכתי משם. את כל החופשה שלי ביליתי בכתיבת שירים. בתום החופשה שבתי למקום עבודתי והודעתי על רצוני לפרוש. בתוך זמן קצר נהייתי פנסיונר שמח וטוב לב. מה תעשה עכשיו? שאלו כולם בדאגה ותשובתי כאילו הדאיגה אותם יותר - אכתוב שירים. ספר שירים ראשון שלי יצא כשנתיים לאחר מכן. בהקדשה נכתב: לחנה מ. שצדקה תמיד גם כשכמסה סודות.
היא נעלמה מחיי לעוד שנים ארוכות, עד ששיחת טלפון שוב פרצה לחיי. אקדים אולי ואספר שיצאתי ללימודים אקדמיים בספרות עברית ואף המשכתי לדוקטורט מאוחר. הפכתי עצמי למורה לספרות בתיכון, שמנסה - רק מנסה - להשרות על תלמידיי משהו ממה שזכיתי לקבל מן המורָה שלי לספרות, וגם למרק את נפשי. הוצאתי כמה ספרי שירה שזכו לביקורות נאות. במקומות מסוימים קראו לי משורר.
קול ציפורי דקיק באנגלית עם מבטא זר חיפש אותי בטלפון. סיפר לי שחנה מז'יבוז' חולה מאוד ורוצה לראות אותי. נסעתי לבקרה. הדירה הייתה אותה דירה, המשיכה לשמור על יופייה אם כי הריח קצת השתנה. מריח רענן מלא חיים הפך לעצוב, עומד, והדיף חולי. פתחה לי את הדלת המטפלת הפיליפינית בעלת הקול הדקיק. היא הובילה אותי לחדרה של חנה. חנה שכבה במיטה, עיניה עצומות, גוססת. צמוקה, חיוורת, שיער די פרוע אבל שרידי יופייה עדיין ניכרו בה היטב. ישבתי לצידה דקות אחדות, אוחז בכף ידה, מלטף אותה ביד השנייה ומביט בה נוגות. וכפי שהמטפלת ניבאה היא אכן פקחה את עיניה. בהתחלה הייתה המומה מאוד, לא זיהתה. כשחייכתי קלות, זיהתה וחייכה חזרה. קראה בשמי בקול חלוש וסדוק. כמה שמחתי לשמוע את שמי מבוטא מפיה.
העיניים שלה נותרו טובות וחכמות. אחרי שזיהתה אותי נחה בהן שלווה רבה. שמחה מאוד על ביקורי. הדיבור לא היה לה קל. היא התרגשה, גם אני. ליטפתי את ידה המגוידת והרזה. עור ועצמות. היא סיפרה שוב, בישירות הטבעית שלה, שחלתה בסרטן וימיה ספורים. ביקשה למות בבית בינות לספריה הרבים. הבטתי בפניה. לא הסרתי את עיניי ממנה. היה שקט. ואז אמרה לי לפתע: "אני רוצה לבקש טובה גדולה וסליחה גדולה".
"על מה?", שאלתי בתדהמה.
"אני גנבת הזיכרונות".
"את מה?", לא הבנתי על מה היא מדברת וחשבתי שהיא הוזה מתוך כאבי גסיסתה.
ואז סיפרה לי בדיבור איטי, כל מילה הייתה עולם ומלואו, את מה שעד לאותו רגע לא ידעתי כי קיימים -זיכרונות ילדותה הכמוסים.
כמעט שש שנים היא הוסתרה במרתף חשוך של בית כפר אחד. האישה שהסתירה אותה הייתה מביאה לה אוכל דל פעם ביום. פעם אחת הנאצים מצאו משפחה אחרת בכפר שהסתירה יהודים. הנאצים כינסו את כל אנשי הכפר, גם את האישה שהסתירה את חנה הקטנה שנקראה אז אנה, והציבו את המשפחה במרכז המעגל. מפקד האזור קרב לשפתיו מעין רמקול, הצביע על בני המשפחה שעמדו במרכז המעגל וסיפר שמשפחה זו הסתירה יהודים וזהו גורלה. בתוך דקות ספורות כרכו הנאצים חבל על גרונם של כל בני המשפחה ותלו אותם עד האחרון שבהם, סבתא, אבא, אמא וארבעת ילדיהם, על העץ. בגלל שהסתירו יהודים. ואז אמר המפקד שאם בתוך עשר דקות יסגירו תושבי הכפר יהודים המסתתרים אצלם, מובטחת להם חנינה. בתום פרק זמן זה יהיה גורלם כגורל המשפחה התלויה על עץ. האישה שהסתירה את אנה-חנה לא זזה ממקומה. את הסיפור למדה חנה הקטנה רק מאוחר יותר, כשאותה אישה זכתה לתואר חסידת אומות העולם. ניכר היה על חנה שהדיבור נהיה עכשיו קשה יותר. הבאתי לה מים. היא לגמה לגימה אחת אולי שתיים. המשכתי להחזיק את ידה וללטפה. היא רעדה קלות והמשיכה: "לאישה שהסתירה אותי, שהצילה את חיי, היה חבר. איכר אוקראיני גס. היה נוהג פעם בשבוע להשתכר. ואז הוא היה יורד אליי למרתף ואונס אותי. שוב ושוב ושוב. האישה ידעה ושתקה. היא ידעה. אני יודעת שהיא ידעה. היא הביאה מישהי שתעשה לי הפלה. הפלה לילדה בת שלוש עשרה, אולי ארבע עשרה. בנס שרדתי את ההפלה הזאת שנעשתה כמובן בתנאים איומים. אבל מאז לא יכולתי ללדת יותר. לעולם לא הייתי מסוגלת לדבר על התקופה ההיא. כשהבטתי אחורה ראיתי אפילה שכיסתה על עברי. עכשיו אני מספרת לך את סודי. אני סלחתי לאישה שהחביאה אותי ואפילו סלחתי גם לאוקראיני הגס. אני משלימה עם הזיכרונות שלי".
בכיתי. העיניים של חנה נצצו בחוזקה אבל היא לא בכתה. נראה היה שהשלימה לגמרי עם גורלה. "הייתי אדם ללא זיכרונות, ללא עבר. שכחתי הכול. רבי נחמן מברסלב היה אומר ששכחה עוזרת לנו בהשתחררות מתלאות עבר. הזיכרונות שלכם היוו לי תחליף, עַזרו לי להשתחרר מהתלאות".
הזיכרונות שלנו?
"גש למרפסת. יש שם ארון. תביט בו ואז פתח אותו", ביקשה ממני בשקט.
לא זזתי. המשכתי להחזיק לה את היד אבל היא התעקשה. "גש, גש בבקשה".
ניגשתי. היה שם ארון פלסטיק בצבע קרם, נחבא מן העין. בטוש אדום נכתבו עליו בכתב היד היפה של חנה מז'יבוז' שורות שורות של זיכרונות מוכרים:
'בּוֹם בּוֹם בּוֹם, פיתחי את האלבום, דפדפי בין הדפים ואותי זכרי לעולמים'. יהודית.
'בחדרון יושב אדון וכותב לך זיכרון. פתאום נופל העיפרון וזהו סוף הזיכרון'. לאה.
'לא ידעתי מה לכתוב שיר סיפור או אגדה. לכן אכתוב לך שתי מילים ישמרך האלוהים'. קלרה.
'השמש זורחת הכלנית פורחת ואני זיכרון לך שולחת'. עדנה
'אותי ואותך בחדר סגרו ואת המפתח לים זרקו. לא ניפרד לעולם, המפתח נשאר בים'. מושי.
פתחתי את הארון. הוא נפתח בקלות ברעד קל. עשרות ספרי זיכרונות מכל הסוגים, מכל הצבעים היו מסודרים שם בסדר מופתי. עם מנעולים קטנים ונטולי מנעולים, וקשורים בסרט מצויץ, ועם עטיפה קטיפתית ועטיפה קשה, עם חלוניות לתמונות ובלי, עטיפה מחוספסת מפלסטיק ומקרטון מוקשה או עשויה מעור. עשרות ספרי זיכרונות המעידים על מפגשים בין אנשים. זיהיתי שם גם שני ספרי זיכרונות שהיו שלי ונשתכחו מלב. איבדו את ימי החסד שלהם. שעה ארוכה ישבתי שם ועיינתי בהם וכאלו שב אליהם החסד לרגע. פגשתי לרגע חברים וחברות שלמדו איתי וכבר שנים ארוכות לא שמעתי מהם, חלקם נעלמו מעין, חלקם חיים בחו"ל חלקם כלל לא בחיים. כמה מבני כיתתי נפלו במלחמה הגדולה שהתרחשה בינתיים. שבתי לחדרה של חנה והתיישבתי די המום ליד מיטתה. שוב היה שקט. לא ידעתי מה להגיד.
אחרי כמה דקות בהן כאילו אזרה כוח, פתחה פיה ודיברה בקול חלוש: "הייתי זקוקה לזיכרונות הללו. רציתי להאריך את ימי החסד שלהם. אימצתי זיכרונות של אחרים כדי לחיות, כדי לשכוח שנים שחורות באפלה. אין לך מושג כמה אושר הם הסבו לי. הייתי קוראת שעות את ספרי הזיכרונות שלכם ופינטזתי שהם נכתבו עבורי. לי מעולם לא היו זיכרונות, רק סוד כמוס אחד. עכשיו אני כבר לא זקוקה לזיכרונות...".
ואז היא התעייפה. לא יכלה יותר לדבר. היא רק הביטה עליי במבט קצת מיואש, בעיניים אדומות שאומרות שאין לי כוח יותר לדבר. אני מצפה ממך שתבין לבד.
ואני רק אמרתי שלוש מילים: "אני אוהב אותך", והידקתי את אחיזתי על כף ידה החלושה. היא כבר לא הייתה מסוגלת לענות.
אחרי יומיים נפטרה.
סיפורי חיים
"החסד של ספרי הזיכרונות חולף", הזהירה חנה מז'יבוז' שאותה כינינו ברדיצ'בסקי בעת שדילגה כאיילה בין טורי השולחנות בכיתה והאיצה בנו לכתוב את זיכרונותינו וחלמה על בית נצח לספרי זיכרונות נשכחים. בקשתה שנאמרה לי ללא מילים, נשתכחה ממני בצוק העיתים.
חנה נפטרה מן העולם. כלו כל הקצים. תם פרק זה בחיי.
מתברר שלא.
שוטטתי לתומי בשוק הפשפשים של חיפה. אחת לכמה שבועות אני אוהב לעשות זאת, לטייל בשווקים המיוחדים הללו לאיטי ולחפש חפצים מעוררי השראה מעניינים, סיפורי חיים. כל אלה מצויים בשוקי הפשפשים. הבחנתי בדוכן עלוב, שפל קומה, של מיני פיצ'יפקעס ועיזבונות ניצולי בּוֹיְדֶמים אפלים, מחסנים מאובקים, עליות גג נשכחות ודירות של אנשים שמתו אשר פונו בלא כל חמלה על-מנת להכינן למכירה מחדש. הבחנתי בצד במעין מזוודת עץ מרובעת ומרופטת, תרכוס. בתוכה ערימה לא מסודרת של ספרי זיכרונות מושפלים וזנוחים בני כארבעים שנה. נמשכתי אליהם כמתוך כוח נסתר. לקחתי לידיי אחד ועוד אחד ועוד אחד. ניקיתי אותם מהאבק. ספרי זיכרונות מצויצים בשלל צבעים דהויים וכריכות שונות ומשונות. עיינתי בהם המום ומרוגש. זיהיתי אותם. היה שם אפילו ספר אחד שבקפל אחד מדפיו נכתב, "יום אחד תהיה משורר (לו רק תרצה בכך)". מאחורי משקפי השמש שלי הרגשתי איך עיניי נעשות רטובות. כל ספר זיכרונות סיפר סיפור אחר. כל ספר הזכיר את מורתי האהובה שכה השפיעה על חיי. "חמישה עשר שקלים לספר" אמר לי בעל הדוכן. עשרה שקלים אם אקנה את הכול. המזוודה חינם. לא התווכחתי. רכשתי את כולם. הבן של המוכר, או שמא היה זה נכדו, עזר לי לשאת את תרכוס הזיכרונות הזה למכוניתי. גם אם באיחור מה, אני הולך להגשים את צוואתה של חנה מז'יבוז', שכונתה ברדיצ'בסקי.
