כולם צודקים

מספרים על הגאון מזבלודוב שבאו לפניו שני מתדיינים. הקשיב הגאון קשב רב לטיעוני הראשון; קימט את מצחו, שירבב את שפתיו, החליק את זקנו, נשם עמוקות ופסק: אתה צודק!

"אבל מה איתי?" נזדעק השני "הרי טרם שמעת את טעוני!"

"אכן, נשמע ונעשה - טען טיעוניך ויאירו דבריך!" השיב הגאון.
טען השני היפוכם של דברים.

הקשיב הגאון קשב רב גם לטעוניו של זה, ועם שהלה סיים אמריו, קימט הגאון את מצחו, שירבב את שפתיו, החליק את זקנו, גירד את פדחתו, נשף ארוכות - ופסק: "אתה צודק!"

שמעה אשת הגאון את פסיקותיו ההפוכות כחביתית זו הקרויה "פאמפושקע", ששני צדדיה עשויים כהלכה (שֶכֵּן דרכן של נשות גאונים שהן חדלות מִלַהגן ומטות אוזן קשבת שעה שבעליהן מקמטים מצחיהם, מחליקים זקניהם, מגרדים פדחותיהם, נושמים עמוקות ונושפים ארוכות ומתעתדים לומר דבר דבור על אפניו) והִקשתה: "כיצד יתכן הדבר שהאחד טוען דבר והשני טוען היפוכו של דבר ושניהם צודקים?".

נאנח הגאון מזלודוב אנחה עמוקה, קימט את מצחו, שירבב את שפתיו, החליק את זקנו, גירד את פדחתו, שִפשף כרֵסו, נשם עמוקות ונשף ארוכות - ופסק: "גם את צודקת!"

יצאו המתדיינים מלפני הגאון מזבלודוב שמחים בחלקם והלכו לדרכם - וגם אשת הגאון שנתמהמהה בשל מחמת הסקרנות לשמוע פסיקת בעלה, מיהרה לצאת לקניותיה בטרם תִכלה רגל מן השוק.

יצאה פסיקתו של הגאון למרחוק כדרכן של פסיקות שונות ומשונות והגיע בשעה טובה עד חדשות מחלקה ראשונה. הִקשוּ הקוראים: "מילא שצודק דבר וצודק היפוכו, שהעולם נברא חושך ואור - אלוהים ושטן; אך כיצד זה שצדקתה של אשת הגאון עולה גם על הדבר וגם על היפוכו וגם על בן-בנו של היפוכו?".

אלא שהגאון החזיר זה כבר את נשמתו לבוראו, ולא נמצא עוד מי שיקמט מצחו, ישרבב שפתותיו, יחליק זקנו, יגרד פדחתו, ויפסוק פסיקתו החכמה מאין כמותה, ששימעה יצא בזמנו מביאליסטוק ועד ורשה.

ולנו, עמי הארצות, לא נותר אלא לנחש כדרך שמנחשים עמי ארצות, שאִם לא היה הגאון מזבלודוב מצדיק את אשת חיקו - סופו שהיה עולה על יצועו רעב והיו מעיו הומים ומתהפכים ונופחים נפיחוֹת של כָּפָן וממררים את שנתו כל אותו הלילה ושמא אף בלילות הבאים, רחמנא ליצלן...