"בית המלאכה": פוסט-שואה בעדינות וברגישות

העלילה מתרחשת בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה בפריס. בבית מלאכה קטן שולט ליאון, בעל הבית, בשררה על חמשת התופרות והגהצן. צחי עמר, שחקן עם קסם ואמירה בימתית, עושה את התפקיד בלהט ובכנות המירבית. בין התופרות בולטת במיוחד סימון היהודייה, שבעלה נלקח למחנה המוות ב-1943, והיא נותרה להיאבק על פת לחם עבור שני ילדיה.

טל אליה מסתמנת כאן כשחקנית מחוננת וכובשת לב, שאת הסבל שהיא עוברת ועברה היא מתמצתת לכמה משפטים, ואלה בלבד מכילים את כל המסר של תוצאות השואה, בלי לתאר מחנות ריכוז ובלי שהקהל רואה נאצים. זוהי סיבה נוספת, מלבד איכותו של המחזה, להציגו בפני נוער לפני התגייסות. אולי ראוי יותר מהצגה בעלת פרטים גרפיים אכזריים.

תמהיל מצוין של צחוק וכאב

איני זוכרת מהפקות הבימה ובאר שבע את שפע המילים הגסות שהתופרת הצרפתייה נחונה בפה מלוכלך ורצון להכניס הומור לקטעי הכאב והיגון, אבל כאן, היא, בסופו של דבר, מחדירה רגעי עליצות וצחוק משחרר המקלים על צפייה בנושא הלירי-דרמטי הכואב. וזו הסיבה שההצגה כה משובחת - התמהיל של צחוק וכאב בביצוע מעולה.

יואל ברמן כגהצן הראשון, בולט וכובש במשחקו המכמיר ובמיוחד במונולוג שלו, שבסופו הוא נוטש את בית המלאכה. נופר ברקול היא הלן, אשתו של ליאון, ושירה בליץ היא התופרת שכובשת גם כן במשחקה. נו, מה הפלא? היא דור שני לבוגרי בית צבי, בתו של רוני בליץ... ירדן מרחבי כמארי, מוכיחה שהיא לא רק יפה אלא גם משחקת בכישרון תפקיד דרמטי, שגם מיעוט הטקסט לא מבליע זאת. דניאל שרי גרטמן בבדיחות הבוטות שלה ובפה הגדול, היא שמכניסה את הצחוקים ומאזנת את הצד הכאוב שבמחזה.

גברת לורנס היא הגר זיידל כהן, ואת ז'אן, הגהצן השני הכה שונה באפיונו הפיסי מהראשון, הרגיש, מגלם ויטלי פסיק בחן רב. השליח המוציא והמביא את התוצרת של בית המלאכה לסיטונאים הוא דודו אבני. דרך דמותו ומרקם היחסים בינו לבוס וליתר, נפתח לפנינו צוהר לתעשיית יצור הבגדים שהחלה מעיסוק במימדים קטנים, והפכה תוך כמה שנים את פריס למובילה בעולם בתחום. והכל הודות לחייטים היהודים שהגיעו לפריס אחרי המלחמה, ובנו מחדש את התעשיה שהפכה את לודז' למרכז יצור הטכסטיל והאופנה עד למלחמה.

רביב מדר החמוד הממלא את תפקיד בנה של סימון, שבא לבשר את הבשורה המרה שאמו נלקחה לבית החולים, והקטע הסוריאליסטי בו היא נראית כרוח מת מעבר לווילון - סוגרים את המחזה, אך לא תוחמים אותו בזמן. בפני כולם נשארת עדיין פתוחה האפשרות להמשיך הלאה, כפי שעשו כמה מגיבורי ההצגה, וכך גם הילד, בן דמותו של המחזאי, שאיבד את משפחתו בשואה, והמשיך ונסק.

הצגה באורך שעה וחצי - עדיף

בימאי ההצגה שעשה עבודה יפהפייה ורגישה בטוב טעם, הוא תלמיד השנה המסיימת את בית צבי - אבישי בן גל, שגם ממלא את תפקיד ליאון לחלופין עם צחי עמר שאני ראיתי. התרגום והעיבוד המקורי של מיכל גוברין הוא הוותיק שבין היוצרים. עיצוב התפאורה של איה בן אשר עושה פלאות באולם הקטן והאינטימי של בית צבי. המוזיקה המקורית של איתי שמעוני, מוחצת את הלב, כמו המוזיקה שליוותה את "רשימת שינדלר" בזמנו - מוסיקת נשמה יהודית מופלאה, מלאה רגש, שמהווה חלק בלתי נפרד מההצגה, כמו עוד שחקן. עיצוב התלבושות התקופתיות הוא של לירון מנקין, התאורה היא של יניר ליברמן והדרכת התנועה (בקטעי ההתגוששות ושיאי הדרמה) היא של ליאור אביצור. כולם צעירים מוכשרים.

הצגה מומלצת מאוד, עם הערה: לו אפשר היה מעט לקצר בחלק הראשון, ולהביאה לאורך שהיה בתיאטרון הבימה - שעה וחצי, היה הדבר משבח אותה עוד יותר. אבל גם כמות שהיא - הצגה חשובה וראויה שיצפו בה מה שיותר אנשים ונוער, בגלל רגישותה, והתייחסותה לנושא הפוסט-שואה בשיא העדינות וההתחשבות - לא במהלומות פטיש...