בעיצומה של הילולת "תהליך השלום", בספטמבר 1993, כתב עמוס עוז ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "לפנות את שדה המוקשים שבלב": "זה הרגע להוכיח כי תנועת השלום רוצה ומסוגלת להיות גם תנועת שלום בית". עוז כתב, והיתנה, בצדק, את השלום עם הפלשתינים ב"הפשרה רגשית בתוך עם ישראל".
6 חודשים מאוחר יותר, ב-29.03.94, כתבתי על דפי אותו עיתון, תחת הכותרת: "לא פיניתם את שדות המוקשים שבלב", ש"המסר החשוב לא נקלט ולא הוטמע במחנהו של עוז, ונשאר בבחינת קול קורא במדבר". קבעתי אז: "התהליך הנוכחי לא זו בלבד שהוא קורע את ארץ ישראל לגזרים - הוא קורע גם את העם וגם את הלבבות. כאשר 'השלום' שבו מדובר נראה מפוקפק ומשמיט את הקרקע מתחת לקיומנו הפיסי ולתודעתנו הלאומית-ציונית, אין פלא שאין הוא מתקבל בהרגשה של שמחה ושל הקלה".
11 שנים חלפו מאז אותו ספטמבר, מהן 4 שנים של מלחמת אוסלו, שזרעיה נזרעו כבר אז. מים רבים זרמו בירדן ודם רב נשפך בכל רחבי הארץ. אבל, הלקחים לא הופקו, שדות המוקשים שבלב לא פונו, ותנועת שלום בית לא קמה. יותר ויותר נראה שמאז ששרון הפך את עורו והפך ליקיר השמאל, לא זו בלבד שלא קמה תנועת שלום בית, אלא שגוברת ההסתה למלחמת אחים:
- לפני חודשים אחדים התראיינו 4 ראשי שב"כ לשעבר - פרט מעניין: כולם אנשי שמאל - ב"ידיעות אחרונות", ואחד מהם - עמי איילון - לא נרתע מן האפשרות של מלחמת אחים;
- לפני שבועות אחדים כתב יואל מרקוס ("הארץ", 09.07.04) - מי שהפך את עצמו לגלגול 2004 של אורי דן ותומך באופן עיוור בכל מעשה ואמירה של שרון - תחת הכותרת "אל תפחידונו בשפך דם": "אל תפחידו אומה - שרבבות מבניה נהרגו במלחמות להבטחת עצם קיומה - בשפך דם למען השלום". מבחינתו של מרקוס, שרון יכול לשפוך דם יהודי, גם כאשר ההינתקות ההזויה אפילו אינה מתיימרת להוביל לשלום, ואפילו אביה-מולידה מודה שהטרור יימשך ואף יגבר כתוצאה ממנה.
- לפני ימים אחדים פרסם ארי שביט (מוסף "הארץ", 20.08.04) ראיון עם איש השמאל הקיצוני, אבו וילן. שער הגיליון זעק "מלחמת אחים בפתח", וכותרת הראיון עצמו היתה "בדרך לאלטלנה 2". תוך התעלמות מהעובדות ההיסטוריות שבאלטלנה 1 ירה "התותח הקדוש" של בן-גוריון ורבין על יהודים שלא פתחו באש, אבו וילן מייחל לכך שיהודי בודד יירה כדור בודד, ובלבד שתימצא עילה למלחמת האחים מבית מדרשו של "מחנה השלום". עוד הוא קובע, כי "צה"ל יהיה חייב לפתוח באש כדי להציל את הדמוקרטיה הישראלית", ומתעלם מכך שהוא קורא לירי על אזרחים המתנגדים לטרנספר אנטי-דמוקרטי שלהם מבתיהם רק בגלל היותם יהודים. ירי שהוא פסול בעיניו מול אזרחים ערביים ואף מול האויב הערבי, כשר כאשר מדובר באזרחים יהודים "רעים". מתוך התנשאות הוא רואה בכך "מאבק של טובים מול רעים. אנחנו או הם. כמו שהיה בנגבה מול הפולש המצרי". השנאה והעיוורון מובילים אותו לאי-הבחנה בין אוהב לאויב, בין עמית לטורף: "אנחנו עומדים בפני אויב מבית".
ומול אלה שההסתה היא אומנותם, מדכא לראות מה עושים ראשי זרועות השלטון ואכיפת החוק. ראש השב"כ מזהיר מפני גורמים בימין הקיצוני, אבל לא מפני מחרחרי מלחמה מן השמאל הקיצוני; היועץ המשפטי לממשלה מביע "הבנה" למניעיהם של "הסרבנים", שאינם אלא עריקים מן המלחמה הקיומית שנכפתה על ישראל כתוצאה מ"תהליך השלום"; השיח הציבורי והתקשורתי מזהה בקשת הישראלית קצה אחד בלבד - ימין קיצוני - בעוד הקצה האחר נקרא "מתון", למרות שרבים מתוכו מסיתים בגלוי למלחמת אחים.
בנסיבות אלה, לא נותר לי אלא לחזור על קביעתי מלפני עשור ולייחס אותה לגלגולו הנוכחי של "תהליך השלום", ל"תוכנית ההינתקות": "התהליך הנוכחי לא זו בלבד שהוא קורע את ארץ ישראל לגזרים - הוא קורע גם את העם וגם את הלבבות. כאשר 'השלום' שבו מדובר נראה מפוקפק ומשמיט את הקרקע מתחת לקיומנו הפיסי ולתודעתנו הלאומית-ציונית, אין פלא שאין הוא מתקבל בהרגשה של שמחה ושל הקלה".
__________________________________________________
הכותב הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
