הצ'יף של השבט הלבן

מכללה יוקרתית מכריזה על גבי שלטי חוצות שאצלה "לומדים להיות מנהיגים". איזה מנהיגים?, זה כבר פחות חשוב. הלא שבעה האנושות ממנהיגים כמוסוליני סטאלין והיטלר? האם דרושים לנו עוד רועים שינהיגנו במדבר כצאן תועה?. בסרטוני התדמית של המוסד מבקשים הסטודנטים "להשפיע" ו"להיות מישהו", אכן שאיפה ערכית, אך מדוע לא די להם בחיים בהתאם לערכיהם שלהם? מדוע הם חשים צורך, מיסיונרי משהו, "להשפיע" על אחרים. האם יקרה אסון אילו לא ינחילו את כל הנאורות והטוב הגלומים בהם לפשוטי העם?.

כדי לענות על שאלה זו, נדרש לרדת לסוף דעתו של הצפוני הממוצע, הבורגני השבע, השוכן בין עריה האמידות של השרון לתל אביב, בין העשירון העליון לשמיני, בין מר"צ לקדימה. האליטה הישראלית, כלומר לפחות המעמד הבינוני-גבוה, אינו כת סגורה, אך הוא בהחלט קבוצה חברתית מובחנת היטב: אשכנזית לבנה ברובה, חילונית, שמאלנית ובעלת משלחי יד "חופשיים".

התנאי - שייכות לשבט הלבן

תנאי הקבלה לקבוצה אינם נוקשים במיוחד, ראשית יש צורך להיוולד למשפחה "הנכונה", ישראלית שורשית או של יוצאי אירופה, לדבר עברית על בוריה, ללמוד בתיכון יוקרתי ולמלא תפקיד "משמעותי" בצבא. לבסוף, יש צורך בתואר אקדמי, (עדיפות בתחומי המשפטים, החשבונאות או הכלכלה) שלאחריו, ניתנת הגושפנקה הסופית, על השייכות לשבט הלבן, ונסללת הדרך: למשרות רמות דרג בחברות הגדולות במשק, למשרדי עורכי דין ורואי חשבון מכובדים ולתפקידי מפתח ב"מגזר הציבורי".

אך מה לכל אלו למנהיגות? עורכי דין וכלכלנים אומנם משתכרים בנדיבות, אך לבטח אינם "מנהיגים". אז מה פשר העניין?. ובכן, המנטליות של הבורגני הישראלי היא כזו, שכאשר הוא רואה את המדינה הולכת ומתחרדת, את ה"שלום" המיוחל הולך ומתרחק, שמחוץ לגבולות תל אביב ההזנחה והפשע נפוצים, שהערבים נשארים אותם ערבים ושהים ממשיך להיות מזוהם, בקיצור שסביבו המדינה מתרחקת מהאתוס הרשמי של הציונות המפאיניקית ומפנה לו עורף, הוא אינו יודע את נפשו.

אל מול כל אלו הוא עומד נבוך, מבולבל וכועס. מדוע המזרחים ממשיכים להיות "לא נחמדים", הוא תוהה, מדוע הערבים לא מכירים בשגשוג שהביאו עליהם היהודים הרחומים, מדוע החרדים לא מתגייסים לצבא ומשלמים מיסים ולמה לכל הרוחות המתנחלים לא יורדים כבר מהגבעות?.

הוא אינו מסוגל להבין את כל אלו, לשיטתו צריך מישהו שיגייס את החרדים, יביא שלום ויחנך את ילדיהם של אנשי עיירות הפיתוח. צריך "מנהיג", "תקווה לבנה" וכאלו אין ולא יהיו בנמצא. לא חלילה מפני שחסר רצון טוב או שכל ישר בין היושבים בישראל, אלא פשוט מכיוון שהמטרות הללו, נשגבות ככל שהיו, אינן מציאותיות. רובה של האוכלוסיה אינה שייכת לשבט הלבן וגם לא רוצה, עם כל הצער שבדבר, להידמות אליו. אבל בינתיים, ימשיך הבורגני הישראלי, למלמל בכעס מול מקלט הטלוויזיה: "מישהו צריך לעשות משהו" הוא ירטן, "היכן המדינה?, בשביל זה אני משלם מיסים?".