בואו ננסה לבחון את המתקפות הברוטאליות של אישי ציבור נגד הממשלה בשנה האחרונה, ואינני מדבר על ביקורת מימין ומשמאל שהיא ראויה וחשובה, אלא על מכות מתחת לחגורה, על-ידי אנשי ציבור, אשר רבים מאתנו יסברו שמדובר בביקורת המזיקה מאוד לחוסן הלאומי שלנו.
שלושה אנשים יש לנו בסיפור הזה, שני "שושואים" - דגן ודיסקין, ובראשם
שאול מופז, ביטחוניסט מזן אחר, אבל כולם אנשי ביטחון, כולם אנשים אשר הציבור סומך (או יותר נכון סמך בלשון עבר) על מילתם בענייני ביטחון. הם הכניסו את המדינה לכוננות ספיגה, לכלכו באופן חסר תקדים על ההנהגה הנבחרת, עשו זאת בארץ ובעולם, תמכו אלה באלה בלכלוכיהם, ורק מופז קיבל כיסא, ולא סתם כיסא, אלא "וואחד" כורסה. מופז דחף הכל מאחוריו, דגן החרה-החזיק אחריו, ודיסקין עדיין שקט, אצלו הכל עדיין בבטן.
דיסקין הוא הינוקא דיסקין איננו מלך על המגרש, גם לא מלכה, אפילו לא רץ צריח, וגם לא סוס. הוא חייל, פיון, עושה את רצון אדוניו, בלי לבדוק בכלל למה ומדוע ואיך. לולא דיסקין היה פיון, היה כבר יוצא לציבור ואומר, שסוף-סוף הגיע גם חמורו של משיח לשלטון, וכי המצב כעת הוא גרוע פי כמה מהמצב עליו דיבר בנאום המשיחיות שלו. דיסקין הוא פיון, דגן לא פיון, הוא כבר נרגע. המשיחים הפכו לפיות טובות, אבל דיסקין הוא פיון, הוא עושה מה אומרים לו.
לכל האמור לעיל לא היה משקל משמעותי לולא דיסקין שלף בנאום המשיחים שלו ניירות מהכיס, הודה בפה שהוא לא זוכר בעל-פה את כל מה שיש לו לומר, רפרף בניירות תוך כדי דבריו המשיחיים, ואת סופם קרא מן הנייר.
ולכל האמור לעיל לא היה משקל משמעותי אם כל הסממנים המובהקים של בישול מראש של דבריו המשיחיים של דיסקין, לא היו נחתכים ביד גסה של קצב מהפרסום של רון בן-ישי ב-ynet, וזאת כאשר די ברור שהבעלים של
ידיעות אחרונות הוא גורם פוליטי משמעותי במדינה, ומנצל את העיתון ואת אתר האינטרנט החזק במדינה לצורך השפעה על עתיד המדינה.
על החיתוך הברוטאלי, והסתרת האמת, וההטעיה לכאורה באמצעותו, הוגשה תלונה ל
מועצת העיתונות. באופן תמוה ומוזר התלונה נדחתה על הסף מבלי שהמועצה קראה את כל החומר הרלוונטי, והוגש ערעור על החלטתה התמוהה והמוזרה של המועצה לדחות את התלונה על הסף. כעת כולנו ממתינים לתוצאות הערעור וכמובן למוצא פיו של דיסקין.
